חיפוש
  • גיא לוריא

שידור ישיר של ראיונות המועמדים לבית המשפט העליון – האם המהלך רצוי?


PDF


ב-11 באפריל 2022 שר המשפטים ויו"ר הוועדה לבחירת שופטים גדעון סער, בהסכמה עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, הצליח להביא לשינוי של הליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון: לפי החלטת הוועדה מעתה ואילך הראיונות בפניה של המועמדים לבית המשפט העליון ישודרו בשידור חי בטלוויזיה.[1] מאמר קצר זה מתמקד במהלך שיזם שר המשפטים ומנסה לעמוד על משמעותו. במאמר אראה כי למהלך זה יתרונות, ובהם חיזוק עקרון האחריותיות והלגיטימציה הדמוקרטית של הוועדה, שיפור התדמית הציבורית של עבודתה, והיותו מצומצם מהצעות אחרות וקיצוניות יותר. אולם לדעתי הסיכונים הגלומים במהלך עולים על היתרונות: דינמיקה של ראיונות פומביים עלולה לפגוע באי-תלות השופטים ועלולה לערער את אמון הציבור בהם, הראיונות הפומביים עלולים לחשוף את השופטים ללחצים ציבוריים ולהביא לפוליטיזציה של הליך המינוי, ואף להרתיע את המועמדים הפוטנציאליים מלהגיש את מועמדותם. לאור סיכונים אלה, שאני מקווה שלא יתממשו, יש מקום לקביעה מפורטת של סדרי ההליך, באופן שיבטיח ראיונות ענייניים שיבחנו את מידת ההתאמה של המועמדים לעליון לפי קריטריונים מקצועיים, ולדעתי – עדיף היה לקדם במקומו מהלכים אחרים שיחזקו את שקיפות עבודת הוועדה.


אתחיל את המאמר בתיאור כללי של המהלך. אמשיך בתיאור הרעיון המסדר של הליך בחירת השופטים מבחינת העקרונות שהוא נדרש להגשים, וכן אקדיש מספר מילים למידת השקיפות הרצויה של הליך בחירת השופטים באופן כללי. רק לאחר מכן אציין מהם יתרונות המהלך, מהם הסיכונים הטמונים בו, ובסוף אציע מה היה עדיף לדעתי לקדם במקומו.


מה קרה?


לפי הכללים המסדירים את סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים (להלן: כללי הוועדה), הליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון כולל הופעה של המועמדים בפני ועדת משנה של הוועדה לבחירת שופטים,[2] אשר יכולים להשתתף בה כל חברי הוועדה.[3] לפי פרסומים בתקשורת, מדובר בראיונות קצרים של כעשרים דקות כל אחד.[4] עד כה, ראיונות אלה, כמו יתר דיוני הוועדה, לא היו פתוחים לציבור. גם הפרוטוקולים של דיוני הוועדה שפורסמו עד כה, לא כללו פירוט של הנאמר בראיונות אלה.[5] החלטת הוועדה היא, שמעתה, ראיונות אלה יקבלו פומבי על ידי שידורם באופן ישיר.[6] מעניין לשים לב, שמהלך זה נעשה באמצעות החלטה של הוועדה, מתוקף סמכותה לפי סעיף 15 לכללי הוועדה, המחייב את סודיות דיוניה "אלא אם כן החליטה הוועדה אחרת, דרך כלל או לענין מסוים",[7] ולא באמצעות תיקון כללי הוועדה. אופן השינוי הזה דומה לאופן שבו החליטה הוועדה בעבר להתחיל לפרסם את הפרוטוקולים שלה.[8] התפיסה הציבורית של המהלך הזה היא שהוועדה תתחיל למעשה לקיים "שימוע פומבי" למועמדים בפניה, בדומה לשימוע שעוברים מועמדים לבית המשפט העליון הפדראלי בארצות הברית.[9] אולם מבחינה פורמאלית, כל שעשתה הוועדה הוא להחליט על חשיפה בפני הציבור של הליך שגם כך מתקיים היום.[10] מעשית, הדמיון בין ההליכים מוגבל, משום שבמקום שימוע פומבי וארוך למועמד אחד ויחיד – שנשיא ארצות הברית החליט על מינויו בכפוף לאישור הסנאט – יתקיימו ראיונות קצרים יחסית של מספר מועמדים שהוועדה טרם החליטה בעניינם.


ניתן לראות את המהלך הזה כחלק מתהליך ארוך שמתרחש בישראל בשלושת העשורים האחרונים, של חשיפתם לציבור של דיוני הוועדה לבחירת שופטים. אם בעבר חל כלל של סודיות מוחלטת של דיוני הוועדה ואף של שמות המועמדים העולים לדיון,[11] הרי שלחץ ציבורי הוביל בהדרגה להגברת השקיפות. בשנת 1997 נוספה לכללי הוועדה חובת פרסום של שמות המועמדים בטרם יידון עניינם בפני הוועדה.[12] בשנים 2006–2008 נקבע שאין סודיות בפרוטוקולים של הוועדה שאינם עוסקים במועמדים או בעניינים אישיים.[13] בשנת 2012, בעקבות פנייה של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, החליטה הוועדה להתחיל לפרסם את הפרוטוקולים שלה. מאז מבחינה הוועדה בין פרוטוקול מלא שנשאר חסוי לבין נוסח חלקי של הפרוטוקול שמתפרסם באופן סדיר.[14] המהלך האחרון בתהליך הזה הוא כאמור ההחלטה לשדר לציבור את הראיונות של המועמדים לעליון. במבט רחב עוד יותר, ניתן לראות בתהליך הזה חלק ממאמץ לחזק את אמון הציבור ברשות השופטת על ידי הגברת שקיפותה, וזאת לא רק בהליכי הוועדה לבחירת שופטים אלא גם בהקשר של עקרון פומביות הדיון השיפוטי עצמו,[15] כגון בהחלטה שהתקבלה במהלך מגפת הקורונה על פרוייקט ניסיוני שבמסגרתו משודרים בשידור ישיר דיונים אחדים של בית המשפט העליון,[16] או בהחלטה דומה ומאוחרת יותר ביחס לשימוע פסקי דין של יתר הערכאות.[17]


הרעיון המסדר של הליך בחירת השופטים – היסטורית ותיאורטית


האם המהלך הזה טוב או רע? כדי לענות על השאלה הזו, צריך לתאר בקצרה את העקרונות שצריכים לעמוד בבסיס עיצוב כל שיטה לבחירת שופטים, ובפרט הרעיונות שעמדו בבסיס שיטת בחירת השופטים בישראל. בספרות מדברים בעיקר על שניים או שלושה עקרונות מסדרים של השיטה לבחירת שופטים: עצמאות או אי-תלות שיפוטית, אחריותיות שיפוטית, ולעתים כעקרון נוסף – שיקוף חברתי בהרכב בתי המשפט.[18] איזון ראוי בין העקרונות האלה אמור להבטיח מצד אחד שהליך מינוי השופטים וקידומם ישמור על אי-תלותם בשלטון ויבטיח את פסיקתם באופן מקצועי וניטראלי לפי החוק.[19] מצד שני, בפרט על בסיס ההבנה ששופטים אינם רק "הפה המכריז על המילים של החוק"[20] אלא גם משפיעים על גיבוש מדיניות פוליטית, חברתית וכלכלית – איזון ראוי בין עקרונות אלה צריך להבטיח גם את אחריותיות השופטים אל מול האזרחים, אשר בלעדיה עלולים השופטים לאבד את הלגיטימציה הדמוקרטית שלהם.[21] בישראל הושג איזון זה באמצעות ההרכב של הוועדה לבחירת שופטים, הכולל מחד גיסא נבחרי ציבור (שני חברי כנסת[22] ושני שרים, האחד מהם שר המשפטים העומד בראשות הוועדה), ומאידך גיסא שלושה שופטים ושני נציגים של לשכת עורכי הדין.[23]


האיזון בין שני עקרונות אלה צריך להיעשות מתוך ראייה רחבה של ההסדרים המסדירים את פעולת הרשות השופטת, ומתוך ראייה רחבה של השיטה החוקתית בכלל. לשם הדוגמה, ברשות השופטת בארצות הברית נהוג הליך מינוי לבית המשפט העליון הפדראלי המדגיש את יסוד אחריותיות השופטים (מינוי בידי הנשיא והסנאט בצד הליכי שימוע פומביים), אך בצד זה נהוגים הסדרים השומרים היטב על אי-תלותם, כגון מינוי לכל החיים המשוריין בחוקה נוקשה ועצמאות מוסדית רבה לרשות השופטת. ישראל, לעומת זאת, היא כמעט תמונת ראי: לשופטים עצמם יש משקל בבחירת השופטים, בהליך המדגיש – יותר מאשר בשיטה האמריקנית – את עצמאותם, אולם הסדרים הנוגעים למעמד השופטים מעוגנים בישראל בחוק-יסוד או בחוקים שכל רוב קואליציוני יכול לשנותם, ומבחינה מוסדית מערכת בתי המשפט איננה עצמאית מהממשלה אלא מנוהלת על ידה באמצעות שר המשפטים, משרד האוצר ונציבות שירות המדינה מבחינת התקנת סדרי דין, עיצוב התקציב וניצולו, סדרי מינהל וכוח אדם מינהלי, ואף יש לה השפעה באמצעות שר המשפטים על ניהול כוח האדם השיפוטי.[24] ובאופן כללי יותר – בהשוואה לארצות הברית, יש בישראל מחסור במנגנוניים חוקתיים מאזנים ומפקחים על הממשלה.[25]


מבחינת עקרון העצמאות, חשוב להדגיש שמה שעמד לנגד עיניי המחוקקים בשנת 1953 כשהקימו את הוועדה לבחירת שופטים, היה אי-תלותם של חברי הוועדה, ולא רק אי-תלותם של השופטים. הסביר זאת יפה בשנת 1953 שר המשפטים פנחס רוזן בעת הדיונים על הצעת חוק: "הוועדה הזו צריכה להיות בלתי תלויה ואינה צריכה לפעול תחת השפעה של 'פרז'ר-גרופ' וכדומה".[26] העיקרון של אי-תלות חברי הוועדה קיבל עיגון חוקי מפורש בסעיף 6א לחוק בתי המשפט, לפיו על חבר הוועדה להצביע בה "על פי שיקול דעתו, ולא יהיה מחויב להחלטות הגוף שמטעמו הוא חבר בוועדה".[27] מייסדי הוועדה ביקשו, אם כן, לשמר את האחריות והלגיטימציה הדמוקרטיות בהליך בחירת השופטים באמצעות חברותם בוועדה של חברי הממשלה ושל חברי הכנסת ומתן ראשות הוועדה לשר המשפטים, אך בה בעת להביא לכך שהשיקול המקצועי יקבל קדימות בעבודת הוועדה על ידי חברותם בוועדה של גורמי המקצוע.[28]


מידת השקיפות הרצויה של הליך בחירת השופטים


הדרישה לאיזון ראוי בין עקרונות אלה של עצמאות ואחריותיות, משליכה גם על השקיפות הרצויה של הליך בחירת השופטים באופן כללי – עוד לפני שניגשים להערכת המהלך של הגברת שקיפות הראיונות שאליו עוד נגיע. מחד גיסא, הליך בחירת השופטים צריך להגשים את עקרון חופש המידע, המחייב את זכות הציבור לדעת מה נעשה בתהליכי קבלת ההחלטות של הוועדה לבחירת שופטים. עקרון חופש המידע הוא במובן הזה חלק מעקרון האחריותיות הדמוקרטית של הוועדה כגוף הנאמן לציבור.[29] השקיפות חיונית כדי לשמור על אמון הציבור בתהליך הבחירה (וכך גם בשופטים המתמנים). הליכים המתנהלים לחלוטין באפלה עלולים להביא את הציבור לסבור (בטעות או בצדק) שההסתרה מחביאה חוסר מקצועיות בהליך הבחירה, שיקולים לא ענייניים, או חלילה שחיתות.


מאידך גיסא, שקיפות מוחלטת אינה רצויה. הגשמת עקרון חופש המידע חייבת לאזן את אחריותיות הוועדה עם עקרון אי-תלות חברי הוועדה ועצמאותם של השופטים המתמנים, ובהם מועמדים לקידום לעליון שכבר מכהנים כשופטים.[30] שקיפות יתר עלולה לפגוע באפשרות של חברי הוועדה לנהל בחופשיות דיונים פנימיים על מידת התאמתם של מועמדים. היא עלולה לחשוף את חברי הוועדה ללחצים פסולים, להשפעה מצד קבוצות אינטרס (שממנה חשש שר המשפטים רוזן בזמנו), או ללחץ מצד הגופים שמטעמם הם מכהנים בוועדה – אשר יפגעו באי-תלותם של חברי הוועדה וימנעו מהם להחליט מתוך שיקול דעתם העצמאי, כמצוות הוראת סעיף 6א לחוק בתי המשפט. שקיפות יתר עלולה לחשוף פרטים אישיים של המועמדים, דבר שעלול להרתיע מועמדים פוטנציאליים מלהגיש את מועמדותם. הערות שליליות על אי-התאמתם של שופטים מכהנים לקידום לעליון, עלולות לערער את אמון הציבור בשופטים אלה ובמערכת באופן בלתי מוצדק (שהרי זה שמועמד אינו המתאים ביותר לקידום לעליון, אינו אומר שהוא שופט לא טוב).[31] המסקנה היא ששקיפות מלאה אינה רצויה. במקום זה, למען שמירה על פרטיות ועל אי-תלות ההליך והשופטים, נחוץ הסדר מאוזן עם חריגים לכלל שקיפות ההליכים.[32]



יתרונות המהלך


בהביננו את העקרונות, נפנה כעת לבחינת המהלך של מתן פומבי לראיונות הוועדה עם המועמדים לעליון. ראשית, השידור של ראיונות אלה חושף את אופן ניהולם לעין הציבור ולביקורתו וכך מחזק את עקרון האחריותיות הדמוקרטית של הוועדה, מבלי להפר את האיזון שהושג בהרכב הוועדה בין עקרונות האחריותיות והאי-תלות. יש בכך יתרון מבחינת לגיטימציה דמוקרטית. שנית, בשנים האחרונות סבלה התדמית הציבורית של ההליך שנערך בוועדה משערוריות שהעיבו עליה.[33] בהנחה שהראיונות שנערכים הם ענייניים ומקצועיים, חשיפתם לעין הציבור עשויה לשפר את התדמית הזו ולחזק כך את אמון הציבור ברשות השופטת.[34] לבסוף, בכל רפורמה בהליך בחירת השופטים, יש יתרון למהלכים קטנים על פני רפורמות גדולות. הליך בחירת השופטים קיבל מעמד מיוחד ורב-חשיבות בשיטה החוקתית של ישראל. לאחר כשבעה עשורים שבהם היא פועלת, הוועדה לבחירת שופטים הוכיחה את עצמה על ידי שמירה על אי-תלות השופטים ובחירתם על בסיס שיקולים מקצועיים, תוך שהיא מביאה בחשבון שיקולים חברתיים רחבים יותר, כגון הגדלת השיקוף החברתי של הרכב בתי המשפט.[35] לדעתי, על רקע הסיכון שכל מהלך עלול לקלקל יותר ממה שהוא עשוי לתקן, עלינו לאמץ עמדה שמרנית שבמסגרתה שינויים צריכים להיעשות במשורה, ורק אם נחיצות השינוי ברורה ונדרשת. למהלך הנוכחי יתרון בכך שהוא מצומצם הרבה יותר מאשר הצעות אחרות שמוצעות כיום, כגון עריכת שימועים פומביים בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, הצעות אשר עלולות לשנות באופן חד ובלתי מוצדק את האיזון שהושג בישראל בין עקרונות העצמאות והאחריותיות בהליך בחירת השופטים.


סיכוני המהלך


למרות היתרונות הגלומים במהלך, יש בו גם סיכונים – שאני מקווה שלא יתממשו. רבים מהמועמדים לעליון הם שופטים מכהנים. דינמיקה של ראיונות פומביים, שבהם נבחרי ציבור שואלים את המועמדים שאלות אישיות, שאלות הנוגעות לעמדתם האפשרית בסוגיות משפטיות שעשויות לעמוד להכרעתם ואולי שאלות פוליטיות ואידיאולוגיות,[36] עלולה לפגוע באי-תלות השופטים ועלולה לערער את אמון הציבור בהם. שאלות כאלה שיישאלו בפומבי עלולות לחשוף את השופטים ללחצים ציבוריים, להכניס שיקולים בלתי ענייניים להליך המינוי ולהביא לפוליטיזציה שלו. הצורך לענות על שאלות מתריסות וחושפניות עלול להרתיע את המועמדים הפוטנציאליים מלהגיש את מועמדותם, משום שהם עלולים למצוא עצמם נאלצים לענות בפומבי על שאלות בעלות גוון פוליטי או אישי.


למעשה, בניגוד לטענה לפיה אין מדובר בשינוי מהותי של הליך בחירת השופטים על ידי הוספת שימוע פומבי, אלא בחשיפתו לציבור של ראיון שגם כך מתקיים היום,[37] יש חשש שהכנסת המצלמות לחדר הוועדה תשנה את הריאיון ותהפכו לשימוע ולתיאטרון פוליטי במתכונת שתתקרב להליכי השימוע בארצות הברית. שם, הליכי השימוע הפכו בעשורים האחרונים להיות פוליטיים ומפלגתיים יותר עם רצון של סנאטורים להתבלט בסיקור התקשורתי, לחצים של קבוצות אינטרס וקמפיינים עתירי ממון שנועדו להשפיע על דעת הקהל. שאלות נשאלות לא פעם רק לצרכי פרסום, וסנאטורים מנסים לעתים ללחוץ על המועמדים לענות כיצד יחליטו בפסקי דין עתידיים, ובכך מסכנים את אי-תלותם של השופטים המתמנים, ומביאים להתמחות המועמדים בתשובות מתחמקות לשאלות רגישות. לא מעט ביקורת מושמעת בארצות הברית על הליכים "מקולקלים" אלה.[38] אם הראיונות שייערכו בישראל יתקרבו בדמותם לשימועים בארצות הברית, הם עלולים לפגוע באמון הציבור בניטראליות הפוליטית של הרשות השופטת.


במקום סיכום


אני מקווה שהסיכונים שפירטתי לא יתממשו ושהראיונות לא יהפכו לאירועים תיאטרליים שבמהלכם תפגע אי-תלות חברי הוועדה והשופטים ויכורסם אמון הציבור ברשות השופטת. אני מקווה שהפומביות תביא עמה דווקא בפני הציבור – הליך מקצועי ושקול. אפשר לתרום לתוצאה זו, על ידי קביעה מפורטת יותר בכללי הוועדה של סדרי ההליך, באופן שיבטיח ראיונות ענייניים שיבחנו את מידת ההתאמה של המועמדים לעליון לפי הקריטריונים המקצועיים שנקבעו לכך.[39]


עם זאת, לדעתי הסיכונים הגלומים במהלך גוברים בסכנתם על התועלת שעשויה להיות בהגברת השקיפות. לכן, אני סבור שהיה רצוי במקום להגביר את השקיפות של הליך בחירת השופטים בהיבטים אחרים שלו. הדוגמה הבולטת ביותר היא הליכי המיון המכונים "קורס ההכנה לשפיטה". הליכי מיון אלה הם כיום נדבך מרכזי באופן הערכת המועמדים לשיפוט לערכאות שמתחת לבית המשפט העליון. אולם תכניו, סדריו והמשקל הניתן לו בהחלטת הוועדה אינם מוסדרים – לא כל שכן שקופים לציבור. לדעתי, במקום מתן פומבי לראיונות, רצוי לשר המשפטים לקדם את ההסדרה והפרסום של התכנים, המסגרת והמשקל של קורס ההכנה לשפיטה. הגברת אחריותיות הוועדה וקידום שקיפות דרכי עבודתה על ידי הסדרה ופרסום של הקורס אינם כרוכים בסיכונים הגלומים בשידור הראיונות (פגיעה באי-תלות חברי הוועדה וכו') – ההפך הוא הנכון. דווקא העדר ההסדרה של הליך כה מרכזי שהוועדה מחייבת את המועמדים לשיפוט לעבור, פותחת פתח לכשלים, ללחצים פסולים ולתקלות. באותה הזדמנות, היה מקום לשקול לחייב גם מועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון – אלה שאינם מכהנים כבר כשופטים – לעבור את קורס ההכנה לשפיטה ועל ידי כך לחזק את אופיו המקצועי של ההליך בעניינם.



 


*עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. תודה לד"ר נדיב מרדכי, לפרופ' סוזי נבות ולצוות "תגוביות משפט" על הערות לטיוטה.

אזכור מוצע: גיא לוריא "שידור ישיר של ראיונות המועמדים לבית המשפט העליון – האם המהלך רצוי?" פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מו (7.6.22) https://www.taulawreview.sites.tau.ac.il/post/lurie.

[1] נטעאל בנדל "הוועדה לבחירת שופטים קבעה כי הראיונות למועמדים לעליון יועברו בשידור חי" הארץ (11.4.22), https://www.haaretz.co.il/news/law/1.10734569. צעד זה מצטרף למהלך משמעותי עוד יותר שיזם סער כחבר הכנסת עוד בשנת 2008: תיקון חקיקה שמחייב ששופטי בית המשפט העליון ייבחרו ברוב של שבעה מתשעת חברי הוועדה. שני המהלכים האלה הפכו את סער לרפורמטור הגדול ביותר של ההליך הפורמאלי לבחירת שופטי בית המשפט העליון מאז שנת 1953. היו כמובן עם השנים שינויים פורמאליים נוספים, קטנים יותר, וניתן לטעון שהיו שינויים לא פורמאליים שמשמעותם המעשית רבה יותר, כגון מגמות שמובילות לפוליטיזציה גוברת של ההליך. ראו: גיא לוריא "לתשומת-לב חברי הוועדה: הליך מקצועי בבחירת שופטים" גלובס (31.10.2021), https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001389201

[2] סעיפים 5, 6(ב) ו-9(2) לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), התשמ"ד-1984 (להלן: כללי הוועדה).

[3] כללי הוועדה, לעיל ה"ש 2, סעיף 6א.

[4] יאיר אלטמן, "המרוץ לעליון: 12 מועמדים התראיינו לוועדת המשנה למינוי שופטים" ישראל היום (27.10.21), https://www.israelhayom.co.il/news/law/article/5335758

[5] כללי הוועדה, לעיל ה"ש 2, סעיף 15.

[6] בנדל, לעיל ה"ש 1.

[7] כללי הוועדה, לעיל ה"ש 2, סעיף 15.

[8] פרוטוקול ישיבת הוועדה לבחירת שופטים (6.1.2012); פרוטוקול ישיבת הוועדה לבחירת שופטים (10.2.2012).

[9] שר המשפטים עצמו כינה זאת "שימוע". ראו: גדעון סער (@gidonsaar) טוויטר (12.4.22, 9:03), https://twitter.com/gidonsaar/status/1513759741310377987

[10] סוזי נבות "שידור השימוע למועמדי העליון: מידתי ומאוזן" ישראל היום (29.3.22), https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/9558641

[11] ראו סעיפים 13 ו-15 של הנוסח המקורי של כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), התשמ"ד-1984, ק"ת 4689, 2370; בג"ץ 5771/93 ציטרין נ' שר המשפטים, פ"ד מח(1) 661 (1993).

[12] כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים) (תיקון), התשנ"ז-1997, ק"ת 5806, 342.

[13] כללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים) (תיקון), התשס"ז-2007, ק"ת 6589, 882. בעקבות עתירה שהוגשה נגד הסדר זה בטענה שאינו מאפשר פרסום ראוי, קבע בית המשפט העליון בשנת 2008 כי אומנם חוק חופש המידע לא חל על הוועדה לבחירת שופטים (להבדיל מעקרון חופש המידע, שכן חל עליה), אך בכל מקרה ההסדר ראוי ותואם את עקרונות חוק חופש המידע, לעניין שמירה על פרטיות המועמדים ולעניין היקף הגילוי של דיונים פנימיים. ראו: בג"ץ 2283/07 פורום משפטי למען ארץ-ישראל נ' הוועדה לבחירת שופטים (פורסם בנבו, 5.5.2008). ב-2008 גם נקבע כי הפרוטוקול "ישקף את עיקרי הדברים שנאמרו" (מבלי לפרט עניין אישי של מועמד). כללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים) (תיקון), התשס"ח-2008, ק"ת 6670, 874.

[14] ראו פרוטוקול ישיבת הוועדה לבחירת שופטים (6.1.2012); פרוטוקול ישיבת הוועדה לבחירת שופטים (10.2.2012). לדיון על השאלה אם לתקן הסדר זה ראו פרוטוקול ישיבת הוועדה לבחירת שופטים (22.2.2017).

[15] עם זאת, השיקולים המצדיקים את מידת הגשמת עקרון פומביות הדיון השיפוטי שונים מההקשר של שקיפות דיוני הוועדה לבחירת שופטים. עקרון פומביות הדיון הוא מאפיין בסיסי של הדיון השיפוטי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהוראת ס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה, וניתן לראותו כחלק מהזכות להליך הוגן.

[16] החלטה זו התקבלה על רקע מגפת הקורונה שהיוותה זרז למהלך שהתבסס על בסיס עבודת תשתית שנערכה קודם לכן, וזאת בדומה לבתי משפט עליונים אחרים בעולם. ראו: איתי רביד סיקור אודיו ויזואלי של בתי המשפט בישראל (2016); הוראות נוהל של נשיאת בית המשפט העליון 1-20 "פרויקט ניסיוני להעברת שידורים ישירים של דיונים בבית המשפט העליון" (13.4.2020); גיא לוריא סמכויות החירום של שר המשפטים במינהל בתי המשפט 21 (2021).

[17] הוראות נוהל נשיאת בית המשפט העליון 1-22 "שידור ישיר של שימוע פסקי דין והחלטות של בתי משפט השלום המחוזיים ובתי הדין לעבודה" (4.1.2022).

[18] Judicial Independence: The Contemporary Debate (Shimon Shetreet & Jules Deschênes eds., 1985); Judicial Independence in the Age of Democracy (Peter H. Russell & David M. O’Brian eds., 2001); Independence, Accountability, and the Judiciary (Guy Canivet, Mads Andenas & Duncan Fairgrieve eds., 2006); Judiciaries in Comparative Perspective (H. P. Lee ed., 2011); Nuno Garoupa & Tom Ginsburg, Judicial Reputation: A Comparative Theory (2015); גיא לוריא, הוועדה לבחירת שופטים 76-59 (2019).

[19] על עצמאות שיפוטית וחשיבותה, ראו לדוגמה שמעון שטרית על השפיטה 265-206 (2004).

[20] Charles de Secondat Montesquieu, De l’esprit des lois liv. 11, ch. 6 (1748)

[21] ראו סקירה של עקרונות אלה בחוות דעתו של השופט הנדל בבג"ץ 9029/16 אבירם נ' שרת המשפטים פס' 15-14 (אר"ש, 1.2.2017).

[22] מאז תחילת שנות התשעים של המאה ה-20 נהוג שלפחות אחד מחברי הכנסת בוועדה הוא מהאופוזיציה. נוהג זה הופר לאחרונה. ראו: פרשת אבירם, לעיל ה"ש 21; בג"ץ 4956/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל (אר"ש, 20.8.2020).

[23] לוריא, לעיל ה"ש 18, בעמ' 70.

[24] גיא לוריא בהנחיית מרדכי קרמניצר ממונים על הצדק: רפורמות ברשות השופטת וברשויות התביעה 110-64 (2011).

[25] עמיחי כהן, פסקת ההתגברות: איזונים ובלמים של המוסדות הפוליטיים ומערכת המשפט (2018).

[26] פרוטוקול ישיבה מס' 6/ב של ועדת המשנה לחוקי-יסוד של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-2, 6 (27.1.1953).

[27] ס' 6א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. על הרקע להוראה זו, ראו שטרית, לעיל ה"ש 19, בעמ' 279; לוריא, לעיל ה"ש 18, בעמ' 58.

[28] ראו את דברי ח"כ י' שפירא, ד"כ 9, 2437 (התשי"ג).

[29] פרשת פורום משפטי למען ארץ ישראל, לעיל ה"ש 13, פס' 6 לפסק דינה של השופטת חיות; פרשת ציטרין, לעיל ה"ש 11, בעמ' 675.

[30] על הצורך באיזון במידת הגשמת עקרון חופש המידע בין זכות הציבור לדעת לבין אינטרסים אלה, ראו: פרשת פורום משפטי למען ארץ ישראל, לעיל ה"ש 13; פרשת ציטרין, לעיל ה"ש 11; שטרית, לעיל ה"ש 19, בעמ' 274.

[31] אדרבה, מידע יתר על שופטים אינדיבידואליים מכרסם באמון בהם. לצורך בריחוק מהשופטים לשם שמירה על אמון הציבור בהם, ראו יהושע ויסמן "כבוד השופט" משפטים יא 7 (התשמ"א).

[32] ראו לדוגמה Rafael I. Pardo, The Utility of Opacity in Judicial Selection, 64 N.Y.U. Ann. Surv. Am. L. 633 (2008); Lord Clarke of Stone-Cum-Ebony, Selecting Judges: Merit, Moral Courage, Judgement & Diversity, 5 High Ct. Q. Rev. 49, 50–56 (2009); Alberto Alemanno, How Transparent is Transparent Enough? Balancing Access to Information Against Privacy in European Judicial Selections, in Selecting Europe’s Judges 202 (Michal Bobek ed., 2015).

[33] כגון פרשת מינויה של השופטת (בדימוס) אתי כרייף, שכללה חקירות פליליות שנסגרו בסופו של דבר בלא הגשת כתבי אישום, אך בקשר לאחד החשדות בכפוף להתחייבותה שלא לשוב לכס השיפוט. ראו: המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים) שלמה למברגר "החלטת גניזה בפרשה 1454/תיק פל"א 3316/19" (21.3.2021).

[34] לטענת הנגד שניתן לטעון, לפיה שידור הראיונות ישמש כסות ללחצים על חברי הוועדה שיימשכו מאחורי הקלעים, כגון פגישות לובי וראיונות אחד-על-אחד בלתי מורשים, יש לענות כי השידור לא נועד למנוע לחצים אלה, כשם שהוא לא נועד לפתור את כל הבעיות שעשויות להיות בדרכי עבודת הוועדה. כל מטרתו היא להביא לידי פרסום את הראיונות הפורמאליים שמתקיימים גם כך.

[35] להצלחה הדרגתית בתחום זה, ראו: אלון חספר מקום ליד השולחן: ניתוח אמפירי ראשוני של הביקורות על ההרכב החברתי של הרשות השופטת (עבודת גמר לתואר "מוסמך במשפטים", אוניברסיטת תל אביב, 2018). גם טענותיה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד על כך שהיא הביאה לידי בחירתם של שופטים "שמרנים" לבית המשפט העליון, אף שהן חותרות לדעתי תחת האתוס שצריך לאפיין את הרשות השופטת (ראו לוריא, לעיל ה"ש 18, בעמ' 43), מצביעות על כך שהשיטה עובדת. השוו: עמיחי כהן, גיא לוריא ונדיב מרדכי ההתמקדות במודל בחירת השופטים: כשלים מתודולוגיים בדיון העכשווי 19 (2021).

[36] וראו לדוגמה את הצהרתו של אחד מחברי הוועדה לבחירת שופטים, על כך ששימוע פומבי יאפשר לו לשאול "שאלות קשות" שהיום הוא נמנע מלשאול. תומר אביטל, "יום עם שמחה רוטמן" שקוף (13.12.2021), https://shakuf.co.il/28751

[37] כך לדוגמה טען השר סער: "הליך הראיונות שמתקיים גם היום בועדה לבחירת שופטים, אנחנו הופכים אותו לפומבי ומעבירים אותו בשידור ישיר". ראו: המכון הישראלי לדמוקרטיה (@DemocracyIL) טוויטר (11.4.22, 16:44), https://twitter.com/DemocracyIL/status/1513513264264757250

[38] לביקורת על הליכי השימוע בארצות הברית ראו לדוגמהJohn Anthony Maltese, The Selling of Supreme Court Nominees 146–149 (1995); John Cornyn, Our Broken Confirmation Process and the Need for Filibuster Reform, 27 Harvard Journal of Law and Public Policy 181 (2003); Richard Davis, Electing Justice: Fixing the Supreme Court Nomination Process 160–169 (2005); Vicki C. Jackson, Packages of Judicial Independence: The Selection and Tenure of Article III Judges, 95 The Georgetown Law Journal 965, 982–983 (2007); J. Harvie Wilkinson III, Congress & the Court: Judicial Confirmation, 137 Daedalus 77 (2008); Presidential Commission on the Supreme Court of the United States, Final Report 15-17 (December 2021).

[39] ס' 11א לכללי הוועדה, לעיל ה"ש 2.

261 צפיות
תְּגוּבִיּוֹת* מִשְׁפָּט
פרויקט הכתיבה האקטואלית של פורום עיוני משפט
בלועזית - טוֹקְבֶּק*