top of page
חיפוש
  • אסף הראל

סיווג פרקליט כאישיות דו-מהותית

PDF


הרפורמה המשפטית הציתה ויכוח סוער בסוגיות משפטיות שלא ניתן להפריז בחשיבותן, כגון: פסקת התגברות, עילת הסבירות ועוד. בצד שאלות אלו, הרפורמה זימנה לפתחנו דיון בסוגיות נגזרות אשר חמקו מהעין הציבורית על אף חשיבותן. באחת מהן נעסוק ברשימה זו: האם ראוי לאפשר לפרקליטים להשתתף במחאה נגד הרפורמה? סוגיה זו הובאה לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, אשר פסק כי הואיל והשתתפות פרקליטים במחאה תפגע באמון הציבור ובשירות הציבורי, יש לאסור עליהם לעשות כן. על החלטה זו הגיש פרקליט מפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי) ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, אשר דחה את הערעור. בנוסף, עתירה לבג"ץ כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נדחתה בשל היעדר עילה להתערבות בג"ץ.[1] סוגיה עקרונית זו, המעמתת בין חופש הביטוי של הפרקליטים לבין שמירה על מעמדם הא-פוליטי, תעמוד בלב רשימה זו.


המצב המשפטי ופסיקות בית הדין לעבודה

בניגוד לדין האמריקאי, המשפט הישראלי מצייד את עובד הציבור, ככל אדם, בזכות החוקתית לחופש ביטוי גם כלפי מעסיקו.[2] עם זאת, זכות זאת אינה בלתי מוגבלת. סעיף 1 לחוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק שירות המדינה"), מסמיך את הממשלה לקבוע סוגים של עובדים בשירות המדינה שאינם רשאים, בין היתר, להשתתף בהפגנה או בתהלוכה "בעלות אופי מדיני" וכן לפרסם דברי ביקורת על מדיניות משרדיהם או משרדי ממשלה אחרים.


בהתאם להסמכה זאת, קבעה ממשלת ישראל, כי בגדר רשימת העובדים בשירות המדינה שעליהם חלות הוראות סעיף 1(3) לחוק שירות המדינה נכללים, בין היתר, כל עובדי השירות המשפטי. תקנון שירות המדינה, בהתאמה, אוסר אף הוא על עובדי השירות המשפטי להשתתף בהפגנה או בתהלוכה בעלת אופי מדיני. הסעיף חל על כל עובדי השירות המשפטי, קרי: ללא קשר לבכירותם, לדרגתם ולסמכותם.[3]


בהקשר להשתתפות פרקליטים במחאות נגד הרפורמה המשפטית, פסק בית הדין האזורי לעבודה, כי על אף שמשתתפי המחאות נמנים על ציבור רחב מכל קצוות המפה הפוליטית, הואיל ונשמעות בהן קריאות המבקרות את הממשלה והואיל וחלק מהנואמים בהן הם בעלי זיהוי פוליטי, העניינים אותם הן מבקשות לקדם (או חלקם) הם בעלי אופי מדיני מובהק.[4] משכך, מתן היתר לפרקליט להשתתף במחאה יהווה פגיעה באמון הציבור בשירות הציבורי בכלל ובפרקליטות בפרט.


על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בדחותו את הערעור, פתח בית הדין את פסק דינו בתכלית הוראות הדין המגבילות את חופש הביטוי של עובדי המדינה: הבטחת מראית עין של שירות ציבורי א-פוליטי, נטול פניות, הוגן ושוויוני.[5] הודגש, כי בשונה מעובדים אחרים בשירות המדינה - עליהם חל האיסור רק מדרגה מקצועית מסוימת - האיסור על השתתפות עובד השירות המשפטי אינו מסויג. כן צוין, כי האיסור הגורף נובע מכך ששירות משפטי בשירות המדינה הוא חלק ממערכת אכיפת החוק, אשר נדרשת להיות נטולת פניות ובלתי מזוהה עם עמדה פוליטית כזו או אחרת.


באשר לפרשנות המונח הפגנה "בעלת אופי מדיני", דחה בית הדין הארצי את טענת המערערים, לפיה יש לפרש בצמצום מונח זה בדומה לפרשנות שננקטה על-ידי בג"ץ בנוגע לסמכות המשטרה למנוע הפגנה בעלת אופי מדיני.[6] לגופו של עניין, הובהר, בדומה למסקנת בית הדין האזורי, כי ההפגנות נגד תכנית הממשלה הנן בעלות "אופי מדיני", שכן הפגנות אלה נובעות ממחלוקת פוליטית הנוגעת לשינויי חקיקה שמקדמת הממשלה. כן הודגש, כי הואיל והשתתפות בהפגנה היא פומבית, השתתפותו של פרקליט עלולה לפגוע, בוודאות קרובה, במראית העין הניטרלית של השירות המשפטי. מסקנה זו נכונה, לגישת בית הדין, גם ביחס להשתתפות אנונימית של פרקליט בהפגנות.


הדילמה המשפטית : מעמדו הדואלי של פרקליט כאישיות דו-מהותית

פרקליט זכאי ליהנות מהגנה על חופש הביטוי. אינני מבקש לחלוק על ההנחה הבסיסית שלפיה פרקליט הוא משרת הציבור, וכי לא לעצמו הוא פועל, אלא למען הציבור. עם זאת, לא הרי מעמדה של רשות מנהלית כהרי מעמדו של אדם שנתמנה לכהן כאורגן שלה. בניגוד לרשות, לפרקליט יש גם "משל עצמו" וגם "משל הציבור".


שלילה גורפת של חופש הביטוי של פרקליט במסגרת תפקידו פוגעת פגיעה קשה באוטונומית הרצון הפרטי שלו וביכולתו, ככל אדם, לומר את אשר על לבו. בנוסף, היא פוגעת פגיעה קשה באינטרס הציבורי, שהרי ההשלכה המיידית של גישה זו היא "סתימת פיות". משכך, הקניית חופש ביטוי לעובד ציבור חיונית הן להגנה על היבטיו הפרטיים והן להגנה על האינטרס הציבורי.


אין להבין מדבריי, כי חופש הביטוי של פרקליט לעולם יזכה להגנה מול אינטרסים ציבוריים מתחרים. אולם, לכל הפחות, ראוי שיזכה ל"קרב הוגן" מול אינטרסים ציבוריים נוגדים אלו. על-כן, כל עוד מימוש מאווייו הפרטיים אינו פוגע באמון הציבור, בטוהר המידות או בפעילות התקינה של המִנהל הציבורי, אציע לשרטט מרחב מסוים של פרטיות, ולהגן על חופש הביטוי שלו, בתוך האוקיינוס הציבורי שבו הוא פועל. אבקש אפוא לתור אחר שביל הזהב שיגשר בין נאמנותו לציבור ובין הגשמת אוטונומיית הרצון הפרטי שלו באופן שלא יפגע בחובתו לפעול בהגינות וביושר. במבט רחב יותר, אבקש לטעון כי כל פרקליט הוא בבחינת "אישיות דו-מהותית".[7]


אישיות דו-מהותית מהי?

אדם, הנברא בצלם אלוהים, הוא הפרט המובהק. אדם אינו צריך להתאגד לשם הכרה בזכותו לפעול בהתאם למצפונו. עם זאת, כאשר הוא משמש אורגן של אישיות משפטית בלתי טבעית אשר נוצרה על ידי הדין, ומכוחה הוא נהנה ממעמד ציבורי ומפררוגטיבה להפעיל סמכויות שלטוניות, יש לסווגו כאישיות דו-מהותית. אישיות זו מגלמת אישיות משפטית כפולה: כאדם פרטי, הוא נהנה מאישיות משפטית פרטית שאינה תוצר של הדין. כאיש ציבור, הוא נהנה מאישיות משפטית נפרדת הנובעת ממעמדו הציבורי.


על פי רוב ניתן בנקל להבחין בין שתי ישויות משפטיות אלה, ולהחיל עליהן, בהתאמה, נורמות משפטיות מסוג אחר: בפועלו בספרה הציבורית, הוא משמש ידה הארוכה של הרשות. בפועלו כאמור, יחולו עליו חובות וזכויות הנגזרות ממעמדו הציבורי. כאורגן של רשות מנהלית, אין לו זכויות, כוחות או חסינויות, אלא אם כן הדין מעניק לו אותם. לעומת זאת בפועלו בספרה הפרטית - בלי שהוא מפעיל סמכות שלטונית שהוקנתה לו על פי דין - יש לסווגו כאדם פרטי מובהק הזכאי לפעול על פי צו מצפונו. בכובעו כאדם פרטי, הוא מוסמך לעשות כל דבר, אלא אם כן הפעולה נאסרה או הוגבלה בחוק או על פיו. בכובעו זה, אין הוא חייב בחובות מוגברות כלפי הציבור אלא אם הדין מכונן אותן.

אולם לעתים מזומנות, היבטיו הפרטיים של אדם המכהן בתפקיד ציבורי מתמזגים עם היבטיו הציבוריים באופן שאינו ניתן להפרדה. בתוך כך עשויות להיווצר נקודות השקה בין שתי ישויותיו המשפטיות, ובעקבותיהן הוא עשוי להיות מסווג כ"אישיות דו-מהותית" הנדרשת לאזן את היבטיה הפרטיים והציבוריים. סיטואציה זו אינה משקפת מצב פתולוגי; היא מחויבת המציאות. כל מי שגורס כי אישיות דו-מהותית יכולה להקיף עצמה בחומות וירטואליות, בתקווה שאלו תחצוצנה חציצה מוחלטת בין פעולותיה השונות, יתבדה.


בעידן שבו נפרצו החומות בין "פרטי" ל"ציבורי", יש לאפשר מרחב מסוים של פרטיות גם בפעילות של עובד ציבור בספרה הציבורית. באותו מרחב, יש לעובד גם "משל עצמו" וגם "משל הציבור". אין לצפות ממנו, באותו עניין, להשיל לחלוטין את היבטיו הפרטיים. ובכיוון ההפוך: לעתים גם כאשר עובד ציבור פועל בספרה הפרטית הצרופה, אין הוא יכול להשיל לחלוטין את היבטיו הציבוריים. במקרים אלו, מעמדו הציבורי דבק בו גם בפעילותו הפרטית.


תפקידו של הדין הוא להביט נכוחה במציאות ולייצר הסדרים אשר יאזנו בין היבטיה הפרטיים והציבוריים של אישיות דו-מהותית. מוטלת עלינו, אפוא, כמעצבי מדיניות, חובה להאיר את מקומו של האדם בפעילותה של האישיות הדו-מהותית ולהקנות לו מרחב פרטי בתוך האוקיינוס הציבורי שבו היא פועלת. לצד חובתו לפעול בהגינות וביושר, יש להעלות על נס את אישיותו, תרבותו, ערכיו, נטיותיו, אמונתו ומנהגיו. בכך תוכל האישיות הדו-מהותית למזג את ה"אני הפנימי" שלה עם פעילותה הציבורית. גישה זו עולה בקנה אחד עם תורתו המוסרית של עמנואל קאנט, שלפיה יש לראות באדם מטרה ולא רק אמצעי.


יתירה מזו: שחיקת היבטיו הפרטיים של עובד הציבור עלולה לפגוע באינטרסים ציבוריים. ראשית, היא מהווה אפקט מצנן העלול למנוע מהאישיות הדו-מהותית, המכירה טוב יותר מכל אחד אחר את המערכת הציבורית, לחשוף עוולות, כשלים וליקויים במערכת הציבורית. גישה זו תוביל, מן הסתם, לרידוד השירות הציבורי ולפגיעה ביכולתו של עובד הציבור למקסם את האינטרס הציבורי באמצעות ביקורת בונה המבוססת על הידע המקצועי והניסיון שצבר. כך נאבד את אחד מאמצעי הביקורת החשובים ביותר בחברה דמוקרטית על רשות ציבורית: היכולת להביא לשינוי באמצעות חשיפת עוולות, כשלים וליקויים על-ידי עובדי ציבור המכהנים בתפקידים ציבוריים ומכירים, טוב יותר מכל אחד אחר, את הכשלים של המערכת הציבורית.בנוסף, היא עשויה להביא להרחקת אנשים מוכשרים מן השירות הציבורי. אלו, מן הסתם, יעדיפו לשמור על פרטיותם ולהימנע מלהתמנות לתפקידים ציבוריים. בעקבות זאת תיפגע היכולת לגייס את אנשי המקצוע הטובים ביותר לתפקידים ציבוריים.


מהו האיזון הראוי בין הגנה על האינטרס הציבורי, הנובע ממעמדה הציבורי של האישיות הדו-מהותית, לבין הגנה על חופש הביטוי של עובד הציבור?


ככלל, התבטאות שתוכנה מצוי מחוץ לשדה המקצועי שבו היא פועלת - אשר עלולה לפגוע באינטרס ציבורי חשוב - מתקבלת באהדה פחותה. לא ניתן להפריז בסכנה הכרוכה בניהול ויכוחים ציבוריים במקום העבודה - שיבוש עבודתו התקינה של המנהל הציבורי ופגיעה במרקם יחסי העבודה. בנוסף, הבעת דעות בפומבי בשאלות פוליטיות העומדות על סדר היום הציבורי עלולה לזהות את העובד עם עמדותיו הפוליטיות באופן שלא יאפשר לציבור לרכוש לו אמון ולבטוח שיפעל ללא משוא פנים. אין בכך, כמובן, כדי למנוע מעובד הציבור לומר את אשר על לבו בחיק משפחתו או חבריו. אולם כל עוד הוא מכהן בתפקידו, יש להגביל את חופש הביטוי שלו.


כך, למשל, אמון הציבור עלול להיסדק אם פרקליטים יביעו עמדות בסוגיות פוליטיות השנויות במחלוקת ציבורית. פרקליט, האמון על שלטון החוק, מהווה הפה ופנים של הרשות הציבורית. בניגוד לנבחר ציבור המזוהה עם חלקים מסוימים מן הציבור, הוא נדרש לתת שירות לכלל הציבור, על כל גווניו. מגבלות אלו נגזרות מהיותו נאמן הציבור כולו. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר התבטאות שלו קשורה באופן הדוק לשירות שהוא מעניק לפרט הנזקק לשירותיו, שכן אותו פרט הופך, דה פקטו, ל"קהל שבוי" בידיו. בכך נשללת מן הפרט, בשל תלותו בשירות הציבורי המוענק על-ידי עובד הציבור, הזכות הבסיסית להתעלם מדבריו. מיותר לציין, כי ככל שפרקליט רוצה להשיל מעליו את מגבלות אלו, הוא תמיד יכול להתפטר מתפקידו ולהתבטא ככל פרט אחר.[8]


בניגוד לדין האמריקאי, הדין הישראלי מייחס חשיבות רבה מאוד דווקא להתבטאות של אישיות דו-מהותית בתוך השדה המקצועי שבו היא פועלת. הטעם לכך הוא ברור: עובד ציבור, יותר מכל אחד אחר, יכול להצביע על כשלים במערכת הציבורית עמה הוא נמנה ולחשוף עוולות ואי צדק בשירות הציבורי. חסימה גורפת של התבטאות זו עלולה, בצד הפגיעה באוטונומיה של עובד הציבור, לפגוע באינטרס ציבורי זה.


היכן נעלמה המידתיות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה?

על אף חוסר הנוחות הכרוך בהתבטאות של עובד ציבור בנושאים שנויים במחלוקת, הלכה פסוקה היא כי ניתן לאסור התבטאות של אישיות דו-מהותית מכהנת רק "אם צפויה הימנה, לאור מכלול הנסיבות, ודאות קרובה של נזק לשירות הציבור או פגיעה בו".[9]


האם השתתפות של כל פרקליט במחאה יוצרת ודאות קרובה לפגיעה בתדמית השירות הציבורי? דומני, כי יש להשיב על כך בשלילה. נניח, לצורך הדיון בלבד, על אף שהסוגייה מעוררת לא מעט ספיקות, כי המחאות נושאות, לפחות באופן חלקי, "אופי מדיני". עם זאת, גם אם כרוכים במחאות היבטים פוליטיים, הן מעוררות שיח מקצועי אודות ערכי הדמוקרטיה בשאלות כגון: מעמד חוקי היסוד, פסקת התגברות ועילת סבירות. משכך הם פניי הדברים, משעסקינן בהתבטאות שהיא, לפחות בחלקה, בתוך השדה המקצועי בו פועלים פרקליטים, אני סבור כי ראוי היה לנקוט בפרשנות תכליתית אשר תמנע השתת איסור גורף על כל הפרקליטים להשתתף במחאות. קל וחומר הם פניי הדברים, עת עסקינן בפרשנות נורמה תת חוקית (החלטת ממשלה ותקנון שירות המדינה) הפוגעת פגיעה בחופש הביטוי הפוליטי של הפרקליטים.


יישום מבחני המידתיות מוביל למסקנה זאת. כך, למשל, בהתאם למבחן המשנה השלישי, שנהוג לכנותו "המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים", אף אם התכלית היא ראויה ואף אם אין אמצעי שפגיעתו פחותה להשגת מלוא התכלית, יש לבחון האם התועלת מצדיקה את העלות הכרוכה בפגיעה בזכות. הלכה פסוקה היא כי בהיבט של הזכות, יש להתחשב במהות הזכות ובהיקף הפגיעה בה. ככל שהזכות הנפגעת היא חשובה יותר, והפגיעה בה קשה יותר, נדרש משקל נכבד יותר לאינטרס הציבורי המצדיק פגיעה בה. בהיבט של האינטרס, יש להתחשב בחשיבותו ובמידת התועלת הנובעת מהפגיעה בזכות. ככל שהאינטרס הציבורי הוא חשוב יותר, ניתן להצדיק פגיעה קשה יותר בזכויות האדם.


בענייננו, וודאי אם נקודת המוצא היא כי המחאות הן "בעלות אופי מדיני", הזכות הנפגעת הנה חופש הביטוי הפוליטי, זכות הנמצאת בדרגה גבוהה ביותר מקרב הזכויות החוקתיות. משכך הם פניי הדברים, עלינו לבחון את היחס בין התועלת השולית הכרוכה באיסור הגורף שהושת על כלל הפרקליטים לבין העלות השולית של תוספת הפגיעה בזכות לחופש הביטוי של כלל הפרקליטים ללא הבחנה בין מידת בכירותם, נושא עיסוקם וכיוצא באלו. במילים אחרות: האם תוספת השמירה על תדמית השירות הציבורי ומניעת פוליטיזציה של פרקליטים עומדות ביחס ראוי לתוספת הפגיעה בחופש הביטוי הפוליטי של הפרקליטים? תשובתי לקושייה זו היא שלילית.


אינני מתיימר לתחום ברשימה זו קווי גבול ברורים המאבחנים בין פרקליט לפרקליט. עם זאת, ראוי היה להבחין בין הפרקליטים לצורך בחינת השאלה האם השתתפותם במחאה יוצרת וודאות קרובה לפגיעה באמון הציבור ובתדמית השירות הציבורי. ככל שתפקידו של הפרקליט רגיש יותר וככל שמעמדו בכיר יותר, יצומצם יותר מרחבו הפרטי. ולהיפך: ככל שהיבטיו הציבוריים הם "רכים" יותר, כך גם יינתן ביטוי רב יותר למרחבו הפרטי. כך, למשל, לא הרי פרקליט הנהנה מקביעות כהרי פרקליט שהוא ממלא מקום לתקופת זמן קצובה; לא הרי פרקליט המייצג את המדינה בערכאות בסוגיות לבה הקשורות לאכיפת החוק, כגון: פרקליט פלילי או פרקליט במחלקת הבג"צים, כהרי פרקליט המייצג את המדינה בערכאות בסכסוכים אזרחיים, כגון דיני עבודה; לא הרי פרקליט המייצג את המדינה בערכאות כהרי עובד בשירות המשפטי שאינו מייצג את המדינה בערכאות, כגון: משפטן בלשכת רישום המקרקעין.


מידת החשש לפגיעה באמון הציבור ובתדמית השירות הציבורי כתוצאה מהשתתפות במחאה משתנה ביחס לכל אחד מסוגי הפרקליטים או עובדי השירות המשפטי האמורים. סגירה גורפת של ה"ברז", ללא הבחנה בין סוגי עובדי השירות הציבורי, הגם שהיא נוחה ליישום עבור נציבות שירות המדינה, פוגעת פגיעה לא מידתית בחופש הביטוי הפוליטי של הפרקליטים. קל וחומר הם פני הדברים, עת פרקליטים החפצים להשתתף במחאות מצויים בפני משבר זהות מקצועי הואיל והם רואם עצמם מייצגים את ערכי הדמוקרטיה, ולא את ערכיה של ממשלה כזו או אחרת.


ניתן היה למזער את הפגיעה בחופש הביטוי של הפרקליטים באמצעות מתן הנחיה המאפשרת לחלקם, לפחות לאלו שאינם בכירים ואינם מוכרים על-ידי הציבור, להשתתף במחאה השתתפות אנונימית ופסיבית. במסגרת ההשתתפות הפסיבית ניתן היה לאסור עליהם, לדוגמה, על השתתפות בנאומים, על נשיאת כרזות ועל העלאת תמונות לרשתות חברתיות. תנאים אלו עשויים היו להבטיח תוצאה צודקת המאזנת באופן מיטיבי בין היבטיהם הפרטיים והציבוריים.

*הכותב הוא ד"ר למשפטים, לשעבר עוזר היועץ המשפטי לממשלה, מרצה בכיר במרכז האקדמי פרס, מחבר הספר "גופים ונושאים משרה דו-מהותיים" ויועץ במשרד עורכי הדין קידר, וייס, שוורץ. *אזכור מוצע: אסף הראל "פרקליט כאישיות דו-מהותית" פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מז (14.7.2023) https://www.taulawreview.sites.tau.ac.il/post/harel_assaf [1] בג"ץ 5200/23 עו"ד שאול כהן ואח' נגד בית הדין הארצי לעבודה (פורסם בנבו, 12.7.23). נפסק, כי בג"ץ אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה וכי אין זה המקרה בו נפלה טעות משפטית מהותית בהחלטות בתי הדין לעבודה. [2] לניתוח ולהצגת הדין האמריקאי, ראו: Assaf Harel First Amendment Protection of Hybrid Personas Speaking in the Course of their Employment: An Israeli Perspective, 37 ABA Journal of Labor & Employment Law 1 (2023) 25. המאמר מבקר את המבחן המשולש שנקבע בשנת 2006 בבית המשפט העליון של ארה"ב הכולל שלושה תנאים מצטברים, שרק בהתקיימותם ניתן לקבוע אם התבטאות של עובד ציבור תהא מוגנת על ידי חופש הביטוי שנקבע בתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית: 1. עובד ציבור מתבטא בכובעו כאדם פרטי. 2. ההתבטאות עוסקת בנושא המצוי על סדר היום הציבורי. 3. הנזק שנגרם לאינטרס הציבורי ולאמון הציבור כתוצאה מההתבטאות אינו עולה על התועלת הכרוכה ברצון של עובד הציבור להתבטא בחופשיות. המאמר מציע לזנוח את הגישה הבינארית הנהוגה כיום בדין המצוי האמריקאי, לפיה התבטאות בכובעו כעובד ציבור ו/או בנושאים פרטיים הנה לעולם "מחוץ לגבולות הגזרה" ולאמץ, תחתיה, את הגישה הישראלית, הגמישה, לפיה מעמדו ההיברידי של עובד ציבור הופך אותו לאישיות דו-מהותית. גישה זו מכניסה "לתוך גבולות הגזרה" את כל סוגי ההתבטאויות, בנושאים פרטיים וציבוריים, בכובע הפרטי והציבורי, אולם מגנה רק על התבטאות שאינן פוגעות פגישה קשה וקרובה לוודאי באמון הציבור, בטוהר המידות ובפעילות התקינה של המִנהל הציבורי. [3] ס' 42.32 לתקשי"ר (26.6.2023). [4] סע"ש (חיפה) 22465-03-23 שאול כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.4.2023). [5] ע"ע (ארצי)11297-04-23 שאול כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.6.2023). [6] בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 8.10.2017). קביעה זו התבססה על שני אדנים: ראשית, בשונה מתכלית סעיפים 83-84 לפקודת המשטרה, שנועדו להגביל את חופש ההפגנה של היישוב היהודי בימי המנדט, תכלית החקיקה בענייננו היא שמירה על מעמדו הניטראלי והא-פוליטי של השירות הציבורי. שנית, בעוד שהוראת פקודת המשטרה עשויה להגביל עצם קיומה של הפגנה, הוראות הדין בענייננו מגבילות השתתפות בה במקרים מוגדרים ולגבי עובדים ספציפיים בשירות הציבורי. לשיטת בית הדין, לא הרי פגיעה שתיגרם כתוצאה מאיסור על עצם קיומה של הפגנה כהרי פגיעה שתיגרם מכך שעל סקטור מסוים ייאסר להשתתף בהפגנה שמתקיימת. [7] לניתוח ולאפיון האישיות הדו-מהותית, ראו: אסף הראל, גופים ונושאי משרה דו-מהותיים (נבו, 2019). [8] לניתוח דוקטרינת הקהל השבוי בהקשר לעובד ציבור, והיעדרה של "הזכות להתעלם" מדבריו, ראו בג"ץ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה נ' שרת המשפטים (פורסם בנבו, 21.9.21), פסק דינו של השופט שטיין. [9] עש"ם 5/86 ספירו נ' נציב שירות המדינה, פ"ד מ(4) 227 (1986). ספירו, עובד מדינה אשר כיהן כמנהל מחלקה במרכז ההסברה, הועמד לדין משמעתי בגין פרסום כתבות המבקרות את מדיניות הממשלה בנוגע ליחסה של ישראל לפלסטינים. בית המשפט אישר את פיטוריו לנוכח המילים החריפות שנקט לצורך תקיפת מדיניות הממשלה

534 צפיות
תְּגוּבִיּוֹת* מִשְׁפָּט
פרויקט הכתיבה האקטואלית של פורום עיוני משפט
בלועזית - טוֹקְבֶּק*                                                                        
bottom of page