אמת מטרידה – "הלכת הנגב המת" ונישול הבדואים- לאור מאמרה של רונית לוין-שנור "לקראת פרדיגמה חדשה: על הזכויות הקבוצתיות של הבדואים במקרקעין בנגב" בגיליון זה

אלכסנדר (סנדי) קדר, אחמד אמארה, אורן יפתחאל

תקציר

מאמר זה מתמקד בדיון בספרם של המחברים "Emptied Lands: A Legal Geography of Bedouin Rights in the Negev" ("אדמה מרוקנת: גיאוגרפיה משפטית של זכויות הבדואים בנגב") משנת 2008, ומתקדם בשלושה צעדים. במבוא נפרסים ומנותחים עיקר טיעוניה של רונית לוין-שנור בביקורתה על הספר. המחברים מבקרים את היקפו המצומצם של הדיון שהיא עורכת בחומרי המחקר החדשניים שהוצגו בספר ואת מסקנותיה שממצאים אלה אינם רלוונטיים עוד מבחינה משפטית מאחר שנדחו בידי בית המשפט. המחברים טוענים כי "האמת המטרידה" בנוגע לנישול המקיף של האוכלוסייה הילידית בנגב חייבת להיחשף ולהידון בזכות עצמה, ולא להימדד על פי החלטות שיפוטיות ועל פי שיקוליהם השנויים במחלוקת של בתי המשפט; אלו מהווים מושא למחקרם ולא הגורם הנותן או המונע ממנו תוקף. עם זאת המחברים תומכים בפרשנות הביקורתית שלוין-שנור מציגה בנוגע לפסקי הדין הישראליים אשר איינו שלא כדין את זכות הקניין וההתיישבות הבדואית. פרק א מבקש להאיר את מה שנותר בחשכה במאמרה של לוין-שנור, ובאותה הזדמנות את הפינות האפלות של הדיון המשפטי הישראלי בזכויות הבדואים. לשם כך נפרסות בקצרה "ראיות הזהב" שהובאו בספר, המציגות ראיות חותכות להיותם של חלקים ניכרים מבקעת באר שבע בבעלות בדואית. ראיות אלה סותרות את מה שהמחברים מכנים בספר "הלכת הנגב המת", אשר נוסחה בידי פליאה אלבק ומשרד המשפטים עוד בשנות השבעים. ההלכה נוסחה תוך אימוץ גישה המזכירה את דוקטרינת ה"טרה נוליוס" terra nullius) – אדמה ריקה), אשר שימשה חברות מתיישבות לנישול נרחב של עמים ילידיים ברחבי העולם מבעלותם המסורתית במקרקעין, ואפשרה את ריכוזם בשמורות וב"גטאות". 


בדומה למצבים מעין אלו במקומות אחרים, "הלכת הנגב המת", המציבה תנאים בלתי-אפשריים להוכחת בעלות בקרקע של הבדואים, השפיעה על מאות פסקי דין מנשלים שהפכו את הבדואים ל"פולשים" באדמות שהם ואבותיהם החזיקו במשך דורות. המחברים מראים בהרחבה בספר – ובתמצית במאמר זה – כיצד ההלכה המבוססת על פרשנות מעוותת ומוטעית של הדין העותמאני, הבריטי והבינלאומי ממשיכה לאיין עד היום את קניינם של האזרחים הבדואיים בנגב – בניגוד לראיות, לדין ולמוסר. פרק ב דן ב"תזת המתרוכה" (קרקע לשימוש ציבורי) אשר לוין-שנור מציגה כחלופה לעיגון זכויות קולקטיביות של הבדואים בקרקע, ומנתח את יתרונותיה ואת חסרונותיה. מסקנת המחברים היא שלמרות הכיוון העקרוני החיובי בהצעה זו, התזה מוגבלת וסיכוייה המשפטיים קלושים, והם נוגעים כנראה רק לשטחי מרעה בשולי האזור המיושב. זאת ועוד, החברה הבדואית הילידית מתייחסת לקרקעותיה כאל קרקעות בבעלות שבטית, משפחתית ופרטית ולא כאל קרקע ציבורית, ולכן היא אינה מקבלת עד היום את גישת המתרוכה. עם זאת, ברוח ההצעה החלופית של לוין-שנור, המחברים פורסים כיוון תכנוני שכבר פורט בספר, שעשוי בקלות יחסית להעניק זכויות מגורים, בנייה ופיתוח ליישובים הבדואיים הלא מוכרים. המחברים סבורים, כי לתוכניות האלטרנטיביות שהכינו נציגי הקהילה הבדואית בשנים האחרונות ולשילוב היישובים הבדואיים בתוכניות המתאר לאזור הנגב יש סיכוי סביר לשמור על מה שנותר מזכויות הקרקע וההתיישבות של האזרחים הערביים-בדואיים במרחבי הנגב, ולאפשר להם קיום בשוויון ובכבוד במשותף עם שאר תושבי הנגב.