- אסף הראל
אז למה לי פוליטיקה עכשיו?
פרס ישראל מוענק על ידי שר החינוך, במעמד נשיא המדינה, לאזרחים שגילו הצטיינות מיוחדת ופרצו דרך בתחומם המקצועי או שזכאים להערכה בשל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בית המשפט העליון עמד על אופיו המקצועי הטהור של הפרס, ובפרט על עצמאות שיקול הדעת המקצועי של חברי ועדות השופטים. בנוסף, על-מנת למנוע אפקט מצנן לחופש הביטוי, נפסק כי להתבטאויות "פרטיות חוץ-מקצועיות" של הזוכה שאינן נוגעות לעשייתו המקצועית – גם אם הן צורמות ובוטות – אין מקום, ככלל, במערך השיקולים של ועדות הפרס, אלא במקרים חריגים וקיצוניים.[1] תוצאה זו, כך נפסק, נועדה למנוע אפקט של 'סתימת פיות' שאין לה מקום בדמוקרטיה.
האם חתימת איש אקדמיה, שהנו מועמד לפרס בשל הישגיו האקדמיים, על עצומה הקוראת לאיחוד האירופי להפסיק שיתופי פעולה עם אוניברסיטת אריאל הנה התבטאות "פרטית חוץ-מקצועית", או שמא עסקינן בהתבטאות שיש לה זיקה, גם אם לא ישירה, לפעילות מקצועית שבגינה הוא מועמד לפרס? בכך תעסוק רשימה זו.
השתלשלות העניינים
ביום 8.2.2021 החליטה ועדת שופטים שמונתה על-ידי שר החינוך להעניק את פרס ישראל בתחום המתמטיקה וחקר מדעי המחשב לשנת תשפ"א לפרופסור עודד גולדרייך בשל מצוינותו בתחומי מחקר אלו. לאחר ההחלטה, פנה לוועדה שר החינוך דאז, ח"כ יואב גלנט, על מנת שתבחן מחדש את החלטתה לאור מידע שהגיע אליו בנוגע להתבטאויותיו של המועמד. הוועדה החליטה להותיר את ההחלטה בעינה, אולם השר נמנע מלהכריז על המועמד כזוכה. סמוך לאחר מכן, ביום 8.4.21, אגב עתירה של הוועדה נגד השר, אפשר בג"ץ לשר החינוך, בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה, לשוב ולבחון את המלצת הוועדה לאור חתימתו של המועמד על עצומה הקוראת לאיחוד האירופי להפסיק שיתופי פעולה עם אוניברסיטת אריאל.[2] בהמשך, ביום 10.6.2021, החליט השר, בפעם הראשונה בתולדות פרס ישראל, ובניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, לדחות את המלצת הוועדה.
בביקורת שיפוטית על החלטת השר, ביום 12.8.2021, פסק בג"ץ, פה אחד, כי יש לבטל את החלטתו הואיל וייחס משקל שווה לשיקולים המקצועיים ולשיקולים ה"חיצוניים". עם זאת, השופטים נחלקו בדעתם לגבי התוצאה של פסיקתם: בעוד שדעת הרוב, מפי השופטים סולברג ווילנר, החליטה להחזיר את הדיון לשר על מנת שיכריע האם יש בחתימת על העצומה משום "נסיבה חיצונית חריגה ויוצאת דופן" המצדיקה את שלילת קבלת הפרס, דעת המיעוט, מפי השופט עמית, גרסה כי יש להוציא צו מוחלט המחייב את השר לאשר את החלטת הוועדה.
תפוח אדמה לוהט זה הגיע, בסופו של יום, לשולחנה של שרת החינוך החדשה ד"ר יפעת שאשא-ביטון. ביום 18.11.21, החליטה השרה לא לאשר את החלטת ועדת השופטים. לשיטתה, חתימתו של פרופ' גולדרייך על העצומה נגד אוניברסיטת אריאל נכנסת בגדרי אותם מקרים חריגים ונדירים המצדיקים את שלילת הפרס בשל "התבטאות חיצונית" לפועלו המקצועי.
לאחר פרסום ההחלטה, רבים תקפו את השרה בטענה שהחלטתה נגועה במניעים פוליטיים.[3] תוצאה זו הינה בלתי נמנעת, ככל הנראה, כאשר גורם פוליטי מחליט לא להעניק פרס למועמד שהוחלט על-ידי ועדת שופטים מקצועית כי הוא ראוי לקבלו. אלא שעיון מעמיק בהחלטה, אף שאינני מסכים עם התוצאה שלה – ובעיקר עם התבונה שלה – מצביע על כך שלבתה מורכבת מטעמים ענייניים.
ניתוח החלטת השרה
ראשית ייאמר, כי כאשר שר (ולא ועדת שופטים) בוחן את ההשלכות של התבטאות של מועמד על האפשרות שיקבל את הפרס, הבחינה תיעשה, ככלל, בהתייחס ל"התבטאות פרטית חוץ-מקצועית", שהרי גורם פוליטי לא בקיא בניתוח משקלן של התבטאויות מקצועיות של המועמד. אם מועמד התבטא התבטאות מקצועית העלולה להשפיע על קבלת הפרס – למשל מועמד לפרס בתחום המתמטיקה שהתבטא כי הוא כופר במשפט פיתגורס – ראוי שוועדת השופטים, ולא השר, תיתן דעתה באשר להשלכותיה על הישגיו המקצועיים. משקלו של שיקול זה, הנטוע עמוק בתחום המקצועי, ייבחן על-ידי הוועדה כל מקרה על-פי נסיבותיו.
בענייננו, הואיל ובית המשפט הסליל את השרה לטיעון החיצוני, החלטתה התבססה על כך שמדובר באותם מקרים "חריגים" המצדיקים שלא להעניק את הפרס בשל "התבטאות חיצונית" של המועמד לפרס. אלא שעיון מעמיק בהחלטה מצביע על כך כי על אף שהשרה אינה בקיאה בתחום המתמטיקה ומדעי המחשב, הטעם העיקרי שבגינו נשלל הפרס נובע מכך שהתבטאותו של פרופ' גולדרייך קשורה, גם אם לא בזיקה ישירה, לפועלו המקצועי שבגינו קיבל את הפרס, כלשונה:[4]
"יש לייחס חשיבות מיוחדת לעובדה כי פרופ' גולדרייך הוא איש אקדמיה הקורא לחרם נגד מוסד אקדמי... בלתי מתקבל על הדעת, שפרופ' רם מעלה, שהגיע למעמדו הבכיר בזכות מדינת ישראל ומוסדותיה האקדמיים, יוצא נגד מוסד אקדמי של מדינת ישראל, רק מחמת מיקומה הגיאוגרפי, באופן שעלול לפגוע הן באוניברסיטת אריאל עצמה והן באקדמיה בישראל כולה. עסקינן במקרה שבו איש אקדמיה, שצמח באקדמיה בישראל, קורא לחרם על מוסד אקדמי אחר, באופן שחותר תחת המסגרת בה השיג את הישגיו המקצועיים, ומכאן חומרת המעשה. מעשיו הם בבחינת 'בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן'. משעה שבחר פרופ' גולדרייך לזרוק אבן באקדמיה הישראלית, אין לו להלין אלא על עצמו..."
אם נתעלם מהנימוק לפיו פרופ' גולדרייך "הגיע למעמדו הבכיר בזכות מדינת ישראל", טיעון שלטעמי לא יכול להוות נימוק לאי מתן הפרס, לבת נימוקיה מושתתת על כך שפרופ' גולדרייך ניצל את מעמדו האקדמי לצורך תמיכה בהחרמת מחקרים אקדמיים של קולגות – בין אם מחקרם האקדמי הוא פורץ דרך ובין אם לאו – אך ורק בשל האכסניה של המוסד אליו הם משתייכים. הגם שהדברים לא נאמרו במפורש, נימוקי השרה 'מרימים את המסך' בין "התבטאות חיצונית" ל"התבטאות פנימית", תוך שהם למעשה קובעים כי התבטאותו של המועמד מהווה הלבנת פניה לא רק של אוניברסיטת אריאל אלא של האקדמיה כולה. ככזאת, התבטאות זו מצויה, גם אם לא במישרין, בתוך דלת אמותיו של תחום הפעילות המקצועית שבגינה הוחלט להעניק לו את הפרס – פעילות אקדמית פורצת דרך.
על חופש הביטוי באקדמיה
ככלל, יש להגן מכל משמר על חופש הביטוי הן של סטודנטים והן של חברי הסגל.[5] מיותר לציין, התבטאות פוליטית של מרצה באקדמיה, מקוממת ככל שתהיה, אין היא עילה לפיטוריו. מוסד אקדמי, המעלה על נס את חופש הביטוי, נדרש לנהוג בסובלנות כלפי דעות והשקפות פוליטיות של מרציו, בייחוד אם ההתבטאות נעשית במרחב ציבורי המקדם את חופש הביטוי. יתירה מזו, גם בתוך דלת אמותיו של הקמפוס, יש להגן מכל משמר על חופש הביטוי של אנשי אקדמיה. איסור על חבר סגל אקדמי להביע את עמדתו בנושאים השנויים במחלוקת ציבורית – גם כאשר אין זיקה בין הדברים ובין הקורס הנלמד – יפגע בחירות המחשבה שלו כאיש אקדמיה. תפקידה של ההשכלה הגבוהה הוא להרבות דעת וחוכמה, לבקר ולאתגר את השלטון.[6] לפיכך כאשר המרצה, העשוי להיות מסווג כאישיות דו-מהותית, מדגיש כי מדובר בעמדתו הפרטית, וכאשר הוא מאפשר דיון פורה לכלל הסטודנטים, יש לאפשר לו לשתף את הסטודנטים בעמדותיו בסוגיות המשסעות את החברה, גם אם אין להן קשר ישיר לקורס הנלמד.[7]
אלא שהתבטאותו של פרופ' גולדרייך חתרה תחת הענף שעליו יושבת האקדמיה: עידוד פלורליזם, הרחבת הדעת וחשיפה לדעות מגוונות. לא מדובר בהתבטאות עקרונית בגנות האכסניה שבה נמצאת אוניברסיטת אריאל או בקריאה כללית לאיחוד האירופי להימנע משיתופי פעולה עם מדינת ישראל. דומני, כי אילו התבטאויות כאלו היו על המדוכה, השרה לא הייתה מעלה על דעתה להתערב בהחלטותיה של הוועדה, גם אם הן לא היו לרוחה. מה שהניע את השרה להתערב בהחלטת הוועדה, לעניות דעתי, הוא העובדה הפשוטה, כי עסקינן בהתבטאות "פנימית" שיש לה זיקה, גם אם לא ישירה, לפועלו המחקרי של המועמד; שכן את אותה אקדמיה שהובילה למחקריו פורצי הדרך, מבקש המועמד, באמצעות חתימה על העצומה, "להשתיק" רק בשל האכסניה של החוקרים. אין קשר לכך שפרופ' גולדרייך הגיע למעמדו הבכיר בזכות מדינת ישראל.
הפסול בהשתקת האקדמיה עומד בעינו, בין מועמד לפרס בשל הישגיו האקדמיים רכש את השכלתו האקדמית במוסדות אקדמיים במדינת ישראל ובין אם לאו. לא מדובר, אפוא, בשאלה פוליטית של ימין או שמאל. ככל שכך הם פניי הדברים, דומני, כי השרה הייתה מקבלת החלטה דומה אילו מועמד אחר לפרס מן האקדמיה היה קורא להימנע משיתוף פעולה אקדמי עם מוסד אקדמי בשל העובדה כי חוקרים מאותו מוסד עורכים שיתופי פעולה אקדמיים עם ארגוני שמאל קיצוניים.
החלטת השרה בטעות יסודה
על אף שליבת החלטת השרה נגועה בנימוקים ענייניים, אינני מתעלם מהקושי הנובע מכך שבמבחן התוצאה גורם פוליטי שולל פרס ממועמד שהישגיו המקצועיים זיכו אותו בפרס ישראל. תוצאה זו עלולה לפגוע במעמדו הא-פוליטי של פרס ישראל ולהוות אפקט מצנן העלול למנוע בעתיד התבטאויות של מועמדים לפרס שיחושו כי עליהם להתיישר עם דעת השלטון. על-כן, ובפרט בחברה שסועה כמו בישראל – המחברת בין מצוינות, ערכים, הון אנושי ורב-תרבותיות – מוטב שגורם פוליטי לא יתערב בהחלטת ועדה מקצועית, גם אם החלטה זו היא לצנינים בעיניו (אלא אם עסקינן במקרים קיצוניים ביותר שאינם נמנים עם ענייננו).[8]
שונים היו פניי הדברים אילו ועדת השופטים הייתה בוחרת לא להעניק את הפרס לפרופ' גולדרייך בשל חתימתו על העצומה (מתוך נקודת מוצא המוצעת ברשימה זו לפיה עסקינן בשיקול פנימי ולא בשיקול חיצוני). הואיל וועדת השופטים ביכרה שלא לעשות כן, אני סבור כי החלטת השרה לא לאשר את המלצת ועדת השופטים בטעות יסודה. טוב הייתה עושה השרה אילו הייתה מעניקה למועמד את הפרס ומותירה את השאלה לדיון בשיח ציבורי-ערכי, כלשונו של בית המשפט העליון באחת הפרשות:[9]
"החלטה להעניק את פרס ישראל לפלוני – הגם שהיא כמעט חסינה מפני התערבות מהותית בשיקוליה מצדו של שר החינוך, ואף מפני ביקורת שיפוטית – אין היא חסינה מפני ביקורת ציבורית".
אלא שהשרה בחרה אחרת, ובכך גררה את הציבור כולו, ואת בית המשפט, מהמגרש הציבורי אל המגרש המשפטי. יש להצטער על כך, שכן החלטתה יוצרת, כאמור, אפקט מצנן לחופש הביטוי ואף גובה מחיר כבד הכרוך בגרירת בית המשפט למחלוקת ציבורית שתחייב הכרעה בינארית, משפטית, בנושא שראוי שיוותר במגרש הציבורי.
לסיכום, על אף שליבת נימוקיה של השרה אינם פסולים בעיניי, וחרף העובדה כי ניתן להתבונן על התבטאותו של פרופ' גולדרייך כהתבטאות פנימית שיש לה זיקה, גם אם לא ישירה, לפעילות האקדמית שבגינה הוא זכאי לפרס, הנזק העולה מהחלטתה עולה על התועלת.
* כותרת המאמר הנה בהשראת השיר של משינה "למה לי פוליטיקה עכשיו" (מילים: שלומי ברכה) ובהשראת דבריו של השופט עמית בבג"ץ 2199/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה, חקר מדעי המחשב נ' שר החינוך, פסקה 16 לפסק דינו (פורסם בנבו, 12.8.2021).
** ד"ר למשפטים, המרכז האקדמי פרס, מרצה מן החוץ באוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספר "גופים ונושאי משרה דו-מהותיים", לשעבר עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה.
אזכור מוצע: אסף הראל "אז למה לי פוליטיקה עכשיו?" פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מו (26.12.21) https://www.taulawreview.sites.tau.ac.il/tguvit-harel.
[1] בג"ץ 2454/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' שרת החינוך, פסקה 10 (פורסם בנבו, 17.4.2008). דוגמה למקרים "חריגים וקיצוניים" הנה, למשל, התבטאות השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או התבטאות המהווה הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב. ראו לעניין זה: בג"ץ 2199/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה, חקר מדעי המחשב נ' שר החינוך, פסקה 17 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 12.8.2021). [2] בג"ץ 2199/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה, חקר מדעי המחשב נ' שר החינוך (פורסם בנבו, 8.4.2021). העצומה היא "תזכורת" וקריאה לאיחוד האירופי להפסיק שיתופי פעולה של מוסדות או תוכניות הקשורים לאיחוד האירופי עם אוניברסיטת אריאל. פרטים אודות העצומה מפורטים בדיון שנערך בעתירה בחודש אוגוסט: "התאריך על גבי העצומה הוא 23.3.2021 אך פרופ' גולדרייך הבהיר בדיון שנערך בפנינו, כי העצומה נחתמה על ידו בחודש ינואר 2021. בעצומה, עליה חתומים 522 חותמים, נטען כי האיחוד האירופי מעניק לגיטימציה למוסדות אקדמיים ישראליים הפועלים בהתנחלויות לא-חוקיות בשטחים ואינו עומד בכללים שהוא עצמו קבע. הלכה למעשה, יש בעצומה זו קריאה לאיחוד האירופי להפסיק שיתופי פעולה של מוסדות/תוכניות הקשורים לאוניברסיטת אריאל". ראו לעיל ה"ש 1, פסקה 18 לפסק דינו של השופט עמית. לקריאת העצומה, ראו: "Open Letter: Ariel University and Horizon 2020: The EU is legitimizing Israel’s illegal settlements" No Academic Business As Usual With Ariel University (March 23, 2021). [3] ראו למשל "החרפה של שאשא-ביטון" הארץ (19.11.21), וגם דימטרי שומסקי "מה שצריך לעשות בפרשת גולדרייך" הארץ (4.12.21). עם זאת, היו גם שתמכו בהחלטת השרה. ראו למשל עודד מודריק "קריאה לחרם על מוסד אקדמי כמונו כחתירה לחדלות קיומו" הארץ (21.11.21). [4] פסקה 12 למכתבה של השרה שאשא-ביטון ליועצת המשפטית לשר החינוך מיום 18.11.21. [5] לדיון בהיקף חופש הביטוי של סטודנטים בקמפוס, ולמידת ההגנה עליו, ראו למשל ה"פ (ת"א) 7462-03-17 מירי (מרים) בליאכר נ' אוניברסיטת תל-אביב (פורסם בנבו, 16.6.2019); ת"א (ת"א) 1332/08 תמוז נ' אוניברסיטת ת"א (פורסם בנבו, 30.9.2009). [6] שאלת מקומה של התבטאות פוליטית של מרצה בתוך כותלי המוסד האקדמי עלתה לכותרות בשנת 2017 בעת שפרסם פרופסור אסא כשר, לבקשת שר החינוך דאז, נפתלי בנט, המלצה ל"קוד אתי של ההתנהלות הראויה בתחומי חפיפה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית". ההמלצה כוללת אוסף של כללי התנהגות שנועדו "לשמור על האופי של הפעילות האקדמית בדיסציפלינות השונות מפני חלחול מנהגים ונורמות בעלי אופי אחר, שאינו עולה בקנה אחד עם האופי של הפעילות האקדמית בדיסציפלינות השונות". בסופו של דבר הוחלט, כי מוסדות להשכלה גבוהה יאמצו, באמצעות תקנוני משמעת פנימיים, קוד אתי שיכלול התייחסות לחמשת העקרונות האלה: איסור לקרוא לחרם אקדמי על ישראל; איסור הפליה של סטודנטים בשל דעותיהם הפוליטיות; איסור להתחשב בדעותיו הפוליטיות של חבר סגל בעת מינויו או קידומו; איסור ליצור תעמולה מפלגתית במסגרת הוראה ואיסור להציג דעה פוליטית אישית באופן מטעה כאילו היא עמדת המוסד שבו חבר הסגל חבר. להעמקה, ראו דוד טברסקי "פרשת הקוד האתי: המל"ג פרסמה הנחיות לקוד אתי, אותו ינסחו האוניברסיטאות בעצמן" דבר (25.3.18) https://www.davar1.co.il/117380. [7] לניתוח מעמדה הדואלי של אישיות דו-מהותית, ראו: אסף הראל גופים ונושאי משרה דו-מהותיים (מהדורה שניה, 2019) 618-557. אחד החידושים במהדורה זו הוא ההצעה להכיר בכך שגם אדם הממלא תפקיד ציבורי – בדיוק כמו תאגיד – יכול להיות מסווג כ"אישיות דו-מהותית": כאדם פרטי שאישיותו המשפטית אינה תוצר הדין וכנושא משרה בעל אישיות משפטית נפרדת הנובעת ממעמדו הציבורי. מעמדה הדואלי של אישיות דו-מהותית מציב בפנינו אתגרים רבים ומעורר שאלות, ובהן: האם נושא משרה ציבורית רשאי לבטא את עמדתו הפרטית במסגרת תפקידו הציבורי? האם ראוי להתיר הפגנה מול ביתו הפרטי של נושא משרה ציבורית? בעידן של פריצת החומות בין פרטי לציבורי, מוצע לשרטט מרחב מסוים של פרטיות בתוך האוקיינוס הציבורי שאדם כזה פועל בו. ומנגד, גם כאשר נושא המשרה פועל בספֶרה הפרטית הצרופה, מוצע שלא יתאפשר לו להשיל לחלוטין את היבטיו הציבוריים. [8] להצעה להחיל את זכויות האדם במשפט הפרטי בחברה שסועה ורב תרבותית-כמו שלנו – שקשה למצוא סוגיה מהותית שאינה שנויה במחלוקת בין קבוצות תרבותיות המרכיבות אותה – מתוך קוהרנטיות של "שלום" ולא של "שלמות", ראו: גרשון גונטובניק "זכויות חוקתיות במשפט הפרטי במדינה יהודית ודמוקרטית" משפט ועסקים טו 57 (2013). על בסיס אותו רציונל, ומתוך שאיפה להגיע ל"שלום" ולא ל"שלמות", ראוי, ככלל, שגורם פוליטי יימנע מהיעדר אישור של פרס ישראל למועמד שנמצא ראוי לכך על-ידי ועדת שופטים מקצועית. שתיקתו של המשפט איננה מייתרת, כמובן, את השיח הציבורי שראוי שיתקיים בנושא. [9] בג"ץ 2769/04 יהלום נ' שרת החינוך, התרבות והספורט, פסקה 15 לפסק דינו של השופט מצא, פ"ד נח(4) 823 (2004).