העלבת עובד ציבור היא עבירה חריגה. הטחת עלבונות נחשבת ככלל כמעשה לא ראוי, אך לא ככזה הגורם לנזק שמצדיק איסור פלילי. בעוד במשטרים דמוקרטיים אחרים קשה למצוא עבירה דומה, בישראל השימוש בה רווח. המאמר בוחן את מאפייני השימוש שנעשה בעבירה במציאות ואת השלכותיהן הנורמטיביות של פרקטיקות האכיפה.
רוב המקרים שבהם העבירה נאכפת שונים מאלה שבית המשפט העליון ומלומדים שיוו לנגד עיניהם. העבירה נאכפת בעיקר כאשר עובד הציבור המתלונן הוא שוטר, כאשר מדובר בהטחת קללות וכאשר מדובר בתגובה בלהט הרגע לפעולה של עובד הציבור.
לממצאים אלה שורה של משמעויות נורמטיביות. ההפללה אינה עולה בקנה אחד עם הערך המוגן של העבירה, ומתגלה פער בין התפקיד החברתי שבית המשפט מייעד לעבירה לבין מציאות אכיפתה. העובדה שרוב המתלוננים הם שוטרים מעלה חשש לניצול הכוח לרעה, לניגוד עניינים ולהגבלת יתר של חופש הביטוי כלפי המשטרה. העובדה שברוב המקרים מדובר בקללות מעלה קשיים מיוחדים של עמימות האיסור הפלילי. נוסף על כך, בניגוד לדעה שלקללה אין כל ערך מבחינת חופש הביטוי, מאמר זה עומד על ערכה של הקללה. לעובדה שמקרים רבים הם תגובה רגעית בלהט הרגע יש השלכות על דרגת האשם של המבצע.
ממצא אמפירי נוסף המובא במאמר הוא הפער הניכר בין מספר החקירות הנפתחות בחשד להעלבת עובד ציבור לבין מספרם של כתבי האישום וההרשעות. חקירות אלה מלוות לא פעם בפגיעה בזכויות בחקירה, בעיכוב ובמעצר. נזקים אלה, הנגרמים כאשר ההתנהגות הנחקרת היא מחוץ לגרעין ההתנהגות המופלל, מכונים במאמר "נזק פריפריאלי". לנזק זה לא ניתן עד כה משקל מספק בכתיבה האקדמית ובדיוני מדיניות על הפללה. במקרה של העלבת עובד ציבור הוא מצטרף לשלל הטיעונים בדבר הצורך בביטול העבירה. המאמר משיב גם לטיעונים המקובלים נגד ביטולה.