דוקטרינות עדות השיטה ומעשים דומים עברו תמורות רבות מאז נקלטו בדין הישראלי במסגרת הלכת שיוביץ. מזרזיף צר, שהתיר לבית המשפט להרשיע אדם בהסתמך על מעשי עבר רק כאשר הוכחה שיטת הביצוע העולה לכדי מעין "טביעת אצבע" שהותיר הנאשם בזירה, הפכה הדוקטרינה לנהר גועש, המאפשרת הרשעה גם בהתבסס על דמיון כללי ובוודאי לא ייחודי. רשימה זו תבקש לבחון כיצד השתנתה ההלכה הישראלית באופן כה משמעותי לאורך השנים, לדון בבעייתיות הגלומה בה ולאחר מכן להציג הסדר חלופי.
הסדר זה, המבוסס על פתרונות שאומצו במדינות המשפט המקובל, יבקש להתמודד עם הדילמה שעדות השיטה מעלה: ערכה הפרובטיבי המשמעותי, שבכוחו לסייע בהרשעת המתוחכמים שבעבריינים בעבירות שההתחקות אחריהן היא המורכבת ביותר, המהול בקשיים אפיסטמיים וחוקתיים-מוסריים הנובעים משימוש בראיות בדבר מעשי העבר של הנאשם כדי להוכיח את האישום הנוכחי נגדו. הפתרון המוצע יבקש להסדיר את אופן השימוש בדוקטרינה וכן ליצור תבחינים ברורים שיוכל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לקבוע את משקלה של ראיה בדבר מעשי עבר.