לאן הולך הזיכרון ? על תעתועי המשפט ודיני הקניין התרבותי

גיא פסח

תקציר

בתגובה קצרה זו על מאמרן של ליאורה בילסקי ורחל קלגסברון המחבר מבקש לעמוד על האופן שבו דיני הקניין התרבותי ומהלכי "השבה" (restitution), הנגזרים מדינים אלה, משמשים הלכה למעשה אמצעי לכינון ולשיקום זהות תרבותית וזהות של עמים ושל קהילות. בפרט תעמוד התגובה על ההיבטים הבאים: (א) מורכבות מוסד ההשבה התרבותית כמוסד הכולל מצד אחד אמצעי לכינון ולריפוי הזהות של עמים, של קהילות ושל קבוצות אתניות, אך מן הצד האחר עלול להוות אמצעי להרחבת מוטת השליטה התרבותית של המדינה; (ב) יחסי הגומלין שבין דיני הקניין התרבותי לבין הזיכרון הקולקטיבי של קבוצה. כלומר, הן הנכסים התרבותיים, העומדים ביסוד מהלכי השבה תרבותית, והן מהלכי ההשבה עצמם משפיעים על תפיסת ההווה, העבר והעתיד של יחידות ושל יחידים המהווים חלק מקבוצה, מקהילה או מציבור מסוים. כפועל יוצא – וכאן הדברים מתחברים למאמרן של בילסקי וקלגסברון – השבה תרבותית ומרכיבי הזיכרון הקולקטיבי הנגזרים ממנה הם גורם שדרכו ניתן מענה על פשע הג'נוסייד התרבותי הנדון במאמרן של בילסקי וקלגסברון. לבסוף תעמוד התגובה על הפנמת המשמעות והחשיבות של המשפט הפרטי כמרחב, אשר גם בו מוכרעות נפקויות הנוגעות לדיני הקניין התרבותי, למוסד ההשבה הקיים במסגרתו ולמרחב הזיכרון הקולקטיבי.