סוף דבר

פנינה להב

תקציר

טוב, אני נפעמת מאוד מן המחווה של התורמים לכרך הזה. לא תיארתי לעצמי ולא ציפיתי. רוב שנות הקריירה שלי הייתי עסוקה בעיכול ביקורת, בהדיפת מתקפות (או בתגובות שלפחות נדמו לי כמתקפות) ובהתקוטטות על תזות שהצגתי או על ניסוחים שהתקבלו בסקפטיות — לפעמים חשדנית ולפעמים עולבת או תוקפנית. קרה לא פעם שזרקתי אבן על פרה קדושה וחטפתי סנוקרת. עכשיו, כאשר לציון פרישתי אני מקבלת שי אוהד ומעריך כל כך, אני נרגשת, אסירת תודה אבל גם מרגישה נבוכה, מהלכת על קרקע טחובה ובוצית; לא ממש "ידעתי" שיש הערכה למפעלי, ותמיד מלווה אותי החשש שהכתיבה שלי תסתיים בחבטה, בהחלקה, אפילו בסדק בגולגולת.  יאמינו לי הקוראים והקוראות שאין כאן היתממות. מובן שכמו רבים מאלה שמצטרפים לאקדמיה קיננה בי השאיפה לפלס נתיבים חדשים, להתוות דרכי מחשבה אחרות; הדחף הזה הוא הכרחי לכל מי ששואף לשרוד בסביבה התחרותית — לפעמים אפילו הרצחנית — של האקדמיה. אך מעולם לא חשתי את אותה השלווה המרגיעה של הכרה, לא האמנתי שבאמת "עשיתי את זה", אף שכמובן פה ושם בכל זאת קיבלתי תמיכה והערכה.

אז תודה לכל הכותבים והכותבות ששזרו לי זר פורח וחייכני ומרווים אותי נחת. אולי מותר לי גם להוסיף רובד אישי — אני במקצוע יותר מארבעים שנה;  לפחות מחצית מהזמן הזה — בעיקר בארץ — התמודדתי עם חיצים סקסיסטיים שכוונו אל יפי תוארי. אולי אנשים התכוונו לחלוק מחמאות, אבל המחמאות האלה באו ללא התייחסות לעבודותיי והיה בהן מן ההחפצה. בתוך הרעש היה קשה לשמוע את התגובות הענייניות למפעל שהגיתי ושניסיתי להקים.  כדי להבין את התופעה המורכבת הזו — איך קרה שאני ממש נדהמת — צריך להיזקק לארגז הכלים הפמיניסטי, ולא נראה לי שהנסיבות מזמינות שימוש בכלים האלה בעת הזו. טוב לי מאוד במה שאני קוראה, ואני מודה מעומק הלב ובהתרגשות כנה על הרצון הטוב, על המאמץ האינטלקטואלי, על הזמן שהושקע ועל המחווה הנהדרת של חברות טובה ומפרגנת. לא אשכח.

בשיחת טלפון לפני שבועות מספר אמרו לי אסף לחובסקי ורון חריס,  שביקשו "לתת לי מתנה". ובכן ידידיי הטובים: המתנה יפהפייה ומשקלה סגולי. קשה לי לדמיין מחווה משמחת יותר. הנה תגובותיי לכל המאמרים המצוינים שנכתבו למעני ואשר מרעיפים עליי כבוד.