המאמר מבקש להתמודד עם השאלה "מה מותר השופט מן הבינה המלאכותית?". דרך בחינתו של חזון העבר על אודות השופט כ"מכונה בלבד", המאמר מתעמת עם המציאות הנוכחית, שכן מערכות בינה מלאכותית מסוגלות כבר עתה לנתח נתונים, לנסח טיעונים ולסייע בלב המלאכה המשפטית. באמצעות אנלוגיה מופשטת לאופן פעולתם של אלגוריתמים (קלט, עיבוד ופלט), המאמר מציע מסגרת המבחינה בין פרמטרים גלויים לבין "פרמטרים חבויים", המשתכללים במוחו של השופט בתהליך העיבוד. מחד גיסא, נדונות ביקורות כלפי פרמטרים חבויים "שליליים", כגון הטיות קוגניטיביות ושרירותיות; מאידך גיסא, נדונים פרמטרים חבויים "חיוביים", כמו התרשמות בלתי אמצעית מעדים, וכן תכונות אנושיות כמו קשב, רגישות וסובלנות. בהמשך הדברים נדונות כמה השלכות של האלמנט האנושי על הליך השפיטה: הקושי בניתוח עדויות אנושיות סובייקטיביות אל מול המציאות כהווייתה, מכשול ההתרשמות הישירה של ערכאת הערעור ופערים בין הכרעות שופטים, כל אלה לצד הניסיון להאחיד שיקול דעת, כדוגמת הבניית הענישה. הדיון מראה שהשונות אינה מקרית בלבד, אלא נובעת מאופן ההליך השיפוטי אנושי עצמו. על רקע זה, המאמר מציג את הבינה המלאכותית ככלי פוטנציאלי לנטרול הטיות ולחיזוק עקיבות, אך מדגיש את המחיר: בעיית ה"קופסה השחורה", אפליה "ויראלית", שעתוק פערים ממאגרים מוטים, קושי ביישום סטנדרטים נורמטיביים והיעדר "מעמד מוסרי" למכונה בפרשנות ובהכרעות בשאלות של צדק ומוסר. לסיכום, המאמר מציע "גישה דיפרנציאלית" המשרטטת קו גבול: הבינה המלאכותית יכולה ואף צריכה לשמש כ"עוזר משפטי" יעיל וחרוץ, אך אל לה להחליף את השופט בליבת שיקול הדעת השיפוטי. תחת שימוש אחראי ומפוקח, ביכולתה של הבינה המלאכותית לפנות קשב לליבת העבודה השיפוטית ולאפשר מיצוי של היתרונות האנושיים.