חיפוש
  • רונית לוין-שנור

הגנת מחזיקים מפני פינוי בצל קיומם של הליכי בירור שטרם הסתיימו

מחשבות חוקתיות בעקבות פסק הדין בעניין שייח ג׳ראח


PDF


ברשימה קצרה זו אעמוד על פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין שייח ג׳ראח ועל שאלה חשובה הנוגעת למעמדם של מחזיקים בקרקע בתקופה של עד להשלמת בירור הליכים הנוגעים למעמדם. אציע כי שאלה זו נוגעת בהבנת החובה להגן על הזכויות החוקתיות לקניין ולכבוד באמצעות הבטחת קיומן של זכויות דיוניות.


רקע לסכסוך בשייח ג׳ראח

ביום 1.3.2022 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בעניין הליכי הפינוי כנגד ארבע משפחות מתושבי שכונת שייח ג׳ראח בירושלים.[1] אפשרות פינויין של המשפחות, בעקבות פסיקת בית המשפט המחוזי בעניינן,[2] הבעירה אש רבה בירושלים ומחוצה לה,[3] עוררה שיח ויראלי מהדהד, והייתה נושא לדיונים דיפלומטיים בדרגים הגבוהים ביותר.[4] הפינוי – והמחלוקת בדבר הזכויות במתחם – נוגעים בסוגיות ליבה מורכבות הן במישור המשפטי-הקנייני והן במישור ההיסטורי, הפוליטי והחוקתי. קשה לחשוב על מקרה אחר שמנקז אליו פלגים רבים כל כך של מורכבויות, ולא בכדי זכה דווקא הוא להכות גלים.


בקצרה, המדובר בעניינם של חלק מהבתים ברובע מגורים בן 28 בתים אשר נבנה על ידי ממשלת ירדן בסיוע סוכנות האו״ם לפליטים, אונר״א, באמצע שנות החמישים, ובו שוכנו התושבים, מורישיהם או מי שהם באו בנעליהם, המתגוררים כיום בבתים. ממשלת ירדן הקימה את רובע המגורים על קרקע פנויה וריקה שהיא זיהתה כרכוש יהודי,[5] וזאת לנוכח הסמכות שהייתה לה לעשות כן לפי דיני המסחר עם האויב.[6] בעליו המקוריים של אותו רכוש, הוועדים היהודיים של עדות אשכנז וספרד בירושלים, קיבלוהו בחזרה, בכפוף לזכויות צדדים שלישיים, לאחר סיפוח מזרח ירושלים והשטח הנדון בכלל זה.[7] מקרה זה מעורר על כן קונפליקט מתמשך בין שני צדדים בעלי טענות טובות לכאורה: מצד אחד, התושבים, ששוכנו במקום בעצמם או מי שהם באו בנעליהם,[8] על ידי רשות מוסמכת, בתמורה ותוך התחייבות ממוסמכת לקבלת זכות בעלות בבתים; מצד אחר, הבעלים היהודיים המקוריים, אשר זכויותיהם נמכרו לימים לחברת נחלת שמעון בע״מ, הטוענת לזכות קניין מכוח הבעלות ההיסטורית.


במשך השנים התנהלו הליכים רבים בין הצדדים, במסגרתם הוכרו התושבים כ״דיירים מוגנים״, בעוד שטענותיהם לבעלות לא נבחנו לגופן מעולם. כ״דיירים מוגנים״ הם לא קיימו את חובתם לשלם דמי שכירות, ובחלק מהמקרים אף ביצעו תוספות בניה ללא הסכמת המשכיר, ועל רקע זה ניתנו נגדם פסקי דין לפינוי. לטענתם, מנגד, לא חלה עליהם חובה לשלם דמי שכירות או לקבל את הסכמת המשכיר, שכן הם לא נדרשו לעשות כן על פי החוזים שמכוחם נכנסו לבתים, ולכן אפיונם כ״דיירים מוגנים״ אינו מגלם נכונה את מעמדם כטוענים לבעלות.


פסק הדין של בית המשפט העליון

פסק הדין של בית המשפט העליון, בדעת הרוב, ביטל את פסק הדין לפינוי, הבהיר כי שאלת הבעלות טרם התבררה, וקבע כי עד לבירור הבעלות על המתחם יופקדו דמי שכירות שנתיים בחשבון נאמנות אשר גורלו יוכרע עם השלמת בירור שאלת הבעלות במקום.


פסק הדין התקבל אצל התושבים ותומכיהם בתחושות מעורבות.[9] אף על פי שהפינוי נמנע, ההכרעה שהתקבלה היא בעלת אופי זמני בלבד, כשעתיד בתי השכונה נותר לבירור עתידי. בירור זה צריך יהיה להתקיים במסגרת הליכי הסדר זכויות במקרקעין, בהם תוכרע שאלת הבעלות במקרקעין ובה יבחנו טענותיהם של התושבים. על אף תחושות אלה, יש להדגיש כי פסק הדין כולל התייחסויות חדות של שניים מן השופטים – השופט עמית והשופטת ברק-ארז – המעידות על כך שלתושבים, המבקשים, זכויות קניין טובות בנכסים. גם התייחסותו המסויגת יותר של השופט סולברג, היא כזו שמכירה בכך שטרם התקיים ההליך הנאות לבירור טענות אלה וכי יש לכבד התחייבויות שלטוניות ירדניות, שכן ״נקודת המוצא היא שיש להכיר בכשרות ורציפות פעולותיהם של השלטונות הירדניים."[10]


כך, לפי השופט עמית, לנוכח מערכת החוזים והפעולות המשפטיות שנעשו בנוגע למקרקעין על ידי הרשויות הירדניות, נמצא כי המשתכנים ״החזיקו בידם אופציה בלתי-הדירה להירשם כבעלים... שניתן היה לממשה לכאורה בנקיפת אצבע...״;[11] וכן ״שאין לשלול את האפשרות שבהליכי הסדר זכותם תגבר על זכותם המקורית של הוועדים, שהמשיבה באה בנעליהם״.[12] לפי השופטת ברק-ארז, גם קודם לבירור שאלת הבעלות הפוזיטיבית ״שאולי עוד תתברר בהליכי הסדר עתידיים״, הרי שיש להכיר בכך ש״הרשות שניתנה למשתכנים להחזיק ולהשתמש בנכסים במתחם, רשות מפורשת שניתנה על-ידי מדינה שריבונותה חלה במועדים הרלוונטיים על המתחם – מגנה עליהם מפינוי״.[13] השופט סולברג בדעת המיעוט בתוצאה, ציין כי הוא אינו מכריע בשאלה האם ישנו מעשה בית-דין ביחס לשאלת הבעלות המהותית, וכי יתכן שבעתיד במסגרת הליכי הסדר יעשו ניסיונות לקרוא תיגר על הרישום הקיים בפנקס השטרות.[14]


לאחר פסק הדין

לדעתי, במסגרת הליכי הסדר הזכויות במקרקעין, או אף קודם להם, התושבים, ובהם ארבע המשפחות בהליך הנוכחי, ראויים להיות מוכרים כבעלי הזכויות במקרקעין. זאת, לנוכח התחייבות לבעלות שניתנה להם על ידי עובד או משרד ציבורי לפני היום הקובע להחלת המשפט הישראלי על השטח שסופח לירושלים (7.6.1967), במסמך שהיה בר-תוקף בשטח התחולה. דינה של התחייבות זו כדין התחייבות שניתנה או אושרה על ידי עובד משרד ציבורי בישראל, לפי תקנה 19 לתקנות הסדרי משפט ומינהל.[15]


תוקפה של התחייבות זו אינו נגרע מכוחו של אקט ״שחרור״ הנכס לבעליו ההיסטוריים, עליו הורה האפוטרופוס הכללי בשנת 1972, בהתבסס על חוק הסדרי משפט ומינהל משנת 1968.[16] זאת, שכן פעולת השחרור נעשתה ביחס לזכויות שנותרו בעינן בתום תקופת שלטון ירדן, וב״[]כפוף לזכויות שהוקנו כדין״,[17] וכן לזכויותיהם של צדדים שלישיים.[18] כך, אף אם לא נותרו לבעלים המקורי זכויות מלבד עצם הבעלות הערטילאית, אין בכך כדי לפגוע בזכויותיהם של אלה שרכשו בתקופת ירדן זכות טובה במקרקעין.


עם זאת, ניתן לשקול גם רכישה כפויה לצרכי ציבור (הפקעה) של המקרקעין מידי הבעלים הקודמים שהנכס לא יכול ל״השתחרר״ למעשה לידם, על מנת להגשים את מחויבויותיה של ישראל כלפי התושבים, מחד גיסא,[19] ואת מחויבותה של ישראל – ככל שהיא קיימת – לנהוג ביחס שווה כלפי האוכלוסייה שהיא הגדירה כשווה (ישראלים שהיו בעלי רכוש בשטח שסופח ורכושם הוקנה בזמן הסיפוח לממונה הירדני על נכסי אויב).[20]


פתרונות אלה, במבודד או במשולב, של הסדר זכויות במקרקעין ושל רכישה של מקרקעין לצרכי ציבור, מסורים לדרגים הפוליטיים – שר המשפטים ושר האוצר, בהתאמה. מחויבויותיה הציבוריות של ישראל כלפי תושבי שייח ג׳ראח ובעלי הזכויות בה חייבות להתמלא בהקדם. להפרטת הסכסוך ולהגדרתו כעניין אזרחי או פרטי אין ולא היה מקום.[21]


מעמדו של מחזיק בצל הליכים שטרם התקיימו

במסגרת בקשת רשות הערעור ציינו באי כוח המבקשים כי לאחרונה החלו להתבצע פעולות הסדר זכויות במקרקעין במזרח ירושלים, ועל כן ראוי כי זכויות הבעלות במתחם הנדון יוכרעו בהתאם להוראות פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ״ט-1969.


רעיון עיכוב הפינוי עד לקיומו של ההליך הנאות למיצוי ולבירור מחלוקת הזכויות שבין הצדדים, הוצע על ידי לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, אז ציינתי כי על היועץ המשפטי לממשלה להתייצב לדיון בתיקים ולבקש מבית המשפט העליון, וכן במקביל מבתי משפט אחרים הדנים במקרקעין אלה ודומים להם, להורות על עיכוב הדיון בכל התובענות עד להשלמת הליכי הסדר הזכויות במקרקעין.[22] למרבה הצער, היועץ לא אבה לעשות כן.[23]


בנוסף טענתי כי טענות הזכות של המחזיקים חייבות להתברר, וכי כאשר תביעת הבעלות מוצקה וחזקה, והמדינה היא אשר מתמהמהת בביצוע הליכי ההסדר, פינוי המחזיקים מן המקרקעין יהווה פגיעה קשה וחמורה בזכויות הקניין שלהם.[24]


בחוות דעתו של השופט עמית אומצו הדברים ונאמר כי ״איני רואה היגיון וצדק בסילוק יד ובפינוי המערערים מהמתחם, כאשר במסגרת הליכי הסדר – שעל אף שהתמהמהו יגיעו מחר או מחרתיים או תוך מספר שנים – עשוי להתברר כי זכות הבעלות נתונה להם או שהם זכאים לרכוש את הבעלות בנקיפת אצבע, תוך מימוש זכות האופציה שניתנה להם״.[25] השופט סולברג מבקר קשות את עמדתו של השופט עמית, ומציין כי ״חברי בורא ברייה משפטית חדשה, ובאמצעותה מבקש למנוע את פינוי המחזיקים מן הנכסים: ׳דיירות מוגנת הנמצאת בצל הליכי הסדר במקרקעין, כאשר לדייר המוגן טענת זכות הראויה להישמע׳. ברייה זו – משונות דרכיה, והיא נעדרת אחיזה בדין״.[26]


במילים אחרות, אחת השאלות העקרוניות מני רבות שהתעוררו בהליך זה (ושבהן לא אוכל לטפל כאן כלל) היא האם למחזיקים במקרקעין הטוענים לזכות קניינית אשר טרם התבררה, זכות להגנה מפני פינוי מכוח צו שיפוטי, עד לסיומם של הליכי הבירור המתאימים, זאת בפרט ב״גרעין הקשה״ של המקרים, לגביהם מתקיימים שלושת המאפיינים הבאים: הנכס במחלוקת הוא קורת הגג של המחזיקים; הליכי הבירור טרם ננקטו שלא באשמת הטוענים, והאחריות לאי-נקיטה בהליכים מוטלת על המדינה.[27]


אציע כי בנסיבות כאלה על בית המשפט לא להיעתר לתביעת פינוי אדם מבית מגוריו כאשר התביעה מתקיימת בצילה של פגיעה דיונית, גם אם הצדדים להליך הם פרטים. זאת, משום שתביעת הפינוי חושפת את הנדרש לפינוי להליך שבמסגרתו אין ביכולתו למצות את טענותיו. לטענתי, הפגיעה הפרוצדורלית מקימה פגיעה בזכויות החוקתיות לכבוד ולקניין, החלות גם על הרשות השופטת מכוח סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.


פרט למקרה של שייח ג׳ראח שהוצג לעיל, שני מקרים נוספים מן העת האחרונה מעלים את הבעיה באופן דומה. הראשון הוא עניינה של זינב אלהואשלה, אישה המתגוררת עם ילדיה בבית מגורים המצוי על קרקע לגביה קיימת לה (ולמען הדיוק, לאביה), תביעה במסגרת הליכי הסדר זכויות במקרקעין שהמדינה טרם השלימה את בירורם מזה עשרות שנים. המדינה פועלת לפנותה, אף על פי שהיא (המדינה) האחראית לכך שהתביעה, והסדרת השימוש וההתיישבות במקום טרם הוכרעה.[28] לדעתי הדבר מייצר עיוות, כדין שאין בו מין ה״היגיון והצדק״. המקרה השני, הוא של בני משפחת חאמד, המתגוררים משך שנים רבות יחד עם עשרות בני משפחה נוספים, במבנה מגורים בלוד, אשר ראשית החזקתם בו בדיירות מוגנת של אב המשפחה, ועתה מתגוררים בו דיירים אשר מרביתם נולדו וגדלו במקום. בפסק דין שניתן לאחרונה נפסק כי פינויים ממנו ללא קיום הליך בירור, תיאום ושיתוף פעולה עם רשויות הרווחה בנוגע לגורלם של התושבים יפגע ב״[]חובותיה של המדינה כלפי פרטים מוחלשים שעלולים להפוך למחוסרי דיור״.[29]



פגיעה בזכות החוקתית לקניין ולכבוד בשל אי-קיום פרוצדורה ראויה לפני פינוי

הכרה בפגיעה בזכות חוקתית לקניין ולכבוד בשל אי-קיום פרוצדורה ראויה מוצאת בסיס בפסק הדין בעניין ביטול החוק להסדרת התיישבות ביהודה והשומרון.[30] שם נקבע, בין השאר, כי הרכיב בחוק לפיו בנוגע למקרקעין שאין בהם בעל זכויות במקרקעין, ״הממונה ירשום אותם כרכוש ממשלתי, לפי סעיף 2ג לצו בדבר רכוש ממשלתי״,[31] אינו צולח את מבחן המידתיות במובן הצר. זאת, שכן ללא קביעת מנגנון להוכחת הזכויות הנטענות כאמור או להשגה על הקביעה כי המקרקעין הם רכוש ממשלתי, ונוכח הקושי הרב בהוכחת זכויות קנייניות באזור, קיים חשש ממשי כי הוראות החוק יקשו על בעלי זכויות רבים להוכיח את זכויותיהם, והדבר עשוי להביא לתוצאה של הפקעה למעשה מבעל זיקה קניינית ללא כל פיצוי.[32]


הייתה זו הכרה מפורשת ראשונה מסוגה בערך החוקתי הנתון לעצם קיום הליך ראוי כדי להבטיח הגנה על הקניין, אם כי ניתן למצוא דמיון בינה לבין תיק מרכזי קודם – פסק הדין בעניינו של חוק יישום תוכנית ההתנתקות מחבל עזה וצפון השומרון.[33] שם נקבע כי הוראה בחוק שלפיה מי שבחר באפיק של שומה פרטנית לחישוב הפיצויים המגיעים לו במקום החלופה של קבלת פיצויים סטטוטוריים ואחידים לפי תחשיב שנקבע בחוק לא יוכל לחזור בו מדרך זו. בית המשפט קבע כי השיקול של יעילות אדמיניסטרטיבית שעמד מאחורי הסעיף אינו יכול להצדיק את הפגיעה החוקתית בזכות לקבל את הפיצוי הראוי וההוגן המובטח במסלול הסטטוטורי. אולם השוני בין עניין חוק ההתנתקות לעניין חוק ההסדרה הוא בכך שבנוגע לחוק ההתנתקות הזכות לקבלת פיצוי ראוי והוגן אינה מוטלת בספק (כך לפי קביעת בית המשפט), ולכן הקושי באי-החזרה של מסלול השומה הפרטנית טמון באפשרות שהוא יביא לשלילה של זכות בגלל פרוצדורה. במקרה של חוק ההסדרה, אין בהכרח זכות רכושית או קניינית שנשללת, אלא נפגעת הזכות להשמיע את תביעת הזכות, ובכך עיקר החידוש בבחינה החוקתית של איכותו של ההליך.[34] הכרה זו בפסק הדין של חוק ההסדרה מתיישבת עם מושכלות ראשונים של המשפט כמערכת החייבת להבטיח, מעצם טיבה, כי לאדם תהיה זכות להשמיע את תביעותיו ודרישותיו במסגרת הליך הוגן ולקבל עמדה מנומקת בנוגע לריבו.[35]



סיכום

אבקש להציע כי הגנה על זכויות דיוניות – ובפרט, האפשרות לברר את טיב המחלוקת הקניינית קודם למתן צו לסילוק אדם ממקום מגוריו שיש לו לגביו לפחות טענת זכות טובה – ראויה להיחשב כחלק מההגנה החוקתית על הקניין אשר בתי המשפט מחויבים לה כרשות המוסמכת להורות על פינוי.


המאפיין את כל המקרים שהוזכרו הוא כי למדינה יש נגיעה לשאלת הזכות בנכס, בדרך זו או אחרת: אם משום שהיא טוענת לבעלות (אלהואשלה), אם משום שהיא העמידה את הנכס לדורשת הפינוי (חאמד), ואם משום שהיא נושאת בהתחייבות כלפי המחזיקים (ג׳אעוני). כאשר המדינה אינה צד בכל דרך שהיא, מתחדד המימד הפרטי ומתחזקת השאלה עד כמה ניתן לפתח את הטיעון האמור על בסיס תחולת סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד וחירותו על בתי המשפט במלוא עוצמתו, ולא על הפרת חובות של המדינה אשר בית המשפט לא יכול, בעקיפין, לתת יד להפרתן.


קביעתו של השופט עמית בפסק הדין בעניין שייח ג׳ראח, לפיה אין ״היגיון וצדק״ בפינוי כאשר זכות הבעלות הנתבעת טרם התבררה, היא אולי ״ברייה משפטית חדשה״, אך כזו השואבת את חיותה מעיקרי ההגנות החוקתיות שיש לו לאדם, והמעוגנות עלי ספר—לכבוד ולקניין, והיא ממשיכה את הפסיקה המפתחת את הפגיעה הפרוצדורלית כחלק מההגנה הנפרשת על זכויות אלה.



 

*מרצה בכירה למשפטים, בית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן. גילוי נאות: המחברת ערכה חוות דעת מומחית מטעם המבקשים ברע״א 2841/21 דג׳אני נ׳ נחלת שמעון בע״מ וברע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ.

אזכור מוצע: רונית לוין-שנור "הגנת מחזיקים מפני פינוי בצל קיומם של הליכי בירור שטרם הסתיימו: מחשבות חוקתיות בעקבות פסק הדין בעניין שייח ג׳ראח" פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מו (10.3.22) https://www.taulawreview.sites.tau.ac.il/post/levine-shnur.


[1] רע״א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (נבו 1.3.2022) (להלן:עניין ג׳אעוני) (את המבקשים ייצגו בתיק עורכי הדין ד"ר סאמי ארשיד וסאלח אבו חוסיין).

[2] ע״א (מחוזי י-ם) 57595-11-20 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (לא פורסם, 20.2.2021). [3] ראו למשל, ניר חסון ״לאחר 15 שנה, מאבק התושבים בשייח ג׳ראח נגד פינויים הפך לסמל כלל פלסטיני״ הארץ (6.5.2021); חסן שעלאן וגלעד כהן ״שישי מתוח בשייח ג׳ראח: ׳אם יפנו בתים – תהיה מלחמה׳״ Ynetידיעות אחרונות (7.5.2021). [4] Jacob Magid, Biden Raised Reopening of Jerusalem Consulate, Opposition to Evictions, With PM, Times of Israel (Aug. 29, 2021). [5] למצבה של הקרקע ראו ניר חסון דגמי התפתחות והיעלמות של ״השכונות הנעלמות״ בירושלים 80-78 (עבודת-גמר לתואר מוסמך, המחלקה לגיאוגרפיה, הפקולטה למדעי החברה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2018). [6] ראו חוות דעת מומחית מאת רס"ן (במיל') ד"ר רונית לוין-שנור מטעם המבקשים ברע״א 2841/21 דג׳אני נ׳ נחלת שמעון בע״מ וברע״א 2401/21 ג׳אעוני נ׳ נחלת שמעון בע״מ (27.7.2021) https://bit.ly/32Phv0z (להלן: חוות הדעת). [7] ראו עניין ג׳אעוני, לעיל ה״ש 1, פס׳ 7-3 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז. [8] ראו שם, בפס׳ 96-95. [9] Aaron Boxerman, High Court Says Palestinians Can Remain in Sheikh Jarrah Homes Pending Ruling, The Times of Israel (March 1, 2022); Erin Brady, Some Palestinians Temporarily Avoid Eviction in New Israeli Court Ruling, Newsweek (March 1, 2022). [10] עניין ג׳אעוני, לעיל ה״ש 1, פס׳ 61 לחוות דעתו של השופט סולברג; השופט עמית מפנה אליה בפס׳ 13 לחוות דעתו. [11] שם. [12] שם, פס׳ 16. [13] שם, פס׳ 88 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז. [14] שם, פס׳ 25 לחוות דעתו של השופט סולברג. פנקס השטרות כולל את העסקאות שאושרו לרישום, אשר מעמד הרישומים בו, לפי סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, התשכ״ט-1969, הוא ראיה לכאורה בלבד לנכונותן. [15] זו היתה טענתי בחוות הדעת, לעיל ה״ש 6, בהסתמך על תקנה 19 לתקנות הסדרי משפט ומינהל (רציפות הליכים אזרחיים, אכיפת פסקים והכרה במסמכים), התשכ״ח-1968, שהוצאו על פי סעיף 25 לחוק הסדרי משפט ומינהל, התשכ״ח-1968. לכך שאת המונח ״מסמך״ יש לפרש באופן רחב, ראו ב״ש 110/71 אל-עלמי נ' אל-עלמי, פ''ד כט(1) 17, 20 (1974). הנושא אומץ בעניין ג׳אעוני, לעיל ה״ש 1, פס׳ 13 לחוות דעתו של השופט עמית. [16] סעיף 5(ב) לחוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], התש״ל-1970. [17] עניין ג׳אעוני, לעיל ה״ש 1, פס׳ 92 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז. [18] בג"ץ 7446/17 סרחאן נ' האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי, פס׳ 58 (נבו 21.11.2018); עניין ג׳אעוני, לעיל ה״ש 1, פס׳ 57 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז (מציינת ביחס לזכויות של מי שישבו בפועל בנכסים אלה בעת שהאפוטרופוס הכללי שחרר את המתחם מהקנייתו ״החוק אינו מכיר במפורש בהמשכיות של זכויות אלה, אולם, הוא גם אינו שולל הכרה בהן״). [19] רונית לוין-שנור ״האם אפשר להפקיע את הקרקע בשייח ג׳ראח לטובת התושבים״ בלוג המרצים של בית ספר הארי רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן (13.6.2021). [20] אין ספק כי הגדרת קבוצת השוויון היא בלתי שווה שכן היא יוצרת יחס מפלה כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. וראו בהקשר זה ההסדר בחוק הסדרי משפט ומינהל לגבי קרקע שהופקעה לצרכי ציבור בתקופת שלטון ירדן, בסעיף 5(ד). [21] ראו עניין ג׳אעוני, לעיל ה״ש 1, פס׳ 104 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז (יש ״לחזור ולהזכיר כי המצב שאליו נקלעו הצדדים נובע מהחלטות עקרוניות שקיבלה מדינת ישראל״); רונית לוין-שנור ״החובות הציבוריות כלפי התושבים בשייח ג׳ראח״ ICON-S-IL Blog‏ (7.6.2021). [22] ראו שם. כן ראו ניר חסון ״הדיון בעליון מחר | מסמכים מראים: ירדן כמעט השלימה את העברת הקרקע בשייח ג'ראח לפלסטינים״ הארץ (1.8.2021). [23] נטעאל בנדל ״מנדלבליט לעליון: לא אתערב בפינוי המשפחות הפלסטיניות משייח ג'ראח״ הארץ (7.6.2021). [24] חוות הדעת, לעיל ה״ש 6. [25] עניין ג׳אעוני, לעיל ה״ש 2, בפס׳ 17 לחוות דעתו של השופט עמית. [26] שם, בפס׳ 79 לחוות דעתו של השופט סולברג. [27] יהיה כמובן צורך לפתח בעתיד את השאלה מי מבין מאפיינים אלה, אם בכלל, הוא הכרחי. בשלב הנוכחי נדמה לי שהשתלבות שלושתם מסמנת את גבולותיו של הגרעין הקשה של המקרים. אך מובן הוא כי ניתן לחשוב על קשת מורכבת יותר של מקרים, כמו למשל המקרה בו הנכס משמש למגורי המחזיק, אך דרוש לטוען מנגד למגוריו הוא (השוו סעיף 131(7) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל״ב-1972, שם צורך עצמי של בעל הבית מהווה עילת פינוי, אך בתנאי כי הבעלים מוכן להעמיד לדייר סידור חלוף). [28] רע״א 5589/19 אלהואשלה נ' רשות מקרקעי ישראל (נבו 24.9.2019) (פסק דין בעניין צו עיכוב זמני). [29] רע״א 8885/20 חאמד נ׳ עיזבון המנוחה חאמד, פס׳ 22 לפסק הדין (נבו 12.8.2021). [30] חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע״ז–2017, ס"ח 410 (להלן: חוק ההסדרה); בג״ץ 1308/17 עיריית סלואד נ׳ הכנסת (נבו 9.6.2020) (להלן: עניין חוק ההסדרה). [31] חוק ההסדרה, בס׳ 3(1). יצוין כי השימוש בפועל ״ירשום״ אינו מתאים במיוחד משום שהכוונה הייתה לקיום הליכי הכרזה לפי סעיף 2(ג)לצו בדבר רכוש ממשלתי, שאין הם הליכי רישום כלל. [32] עניין חוק ההסדרה, לעיל ה״ש 25, בפס׳ 100. [33] בג״ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ׳ כנסת ישראל, פ״ד נט(2) 481, 637–642 (2005). [34] Ronit Levine-Schnur, Constitutional Property Rights in Israel and the West Bank, in Oxford Handbook on the Israeli Constitution (Aharon Barak, Barak Medina & Yaniv Roznai eds., forthcoming). [35] האמור כאן מבוסס על ראו רונית לוין-שנור ״זכויות במקרקעין באזור יהודה והשומרון: הליכי הכרה, כללי הכרה וכללי הגנה״ משפטים נב (עתיד להתפרסם).

310 צפיות
תְּגוּבִיּוֹת* מִשְׁפָּט
פרויקט הכתיבה האקטואלית של פורום עיוני משפט
בלועזית - טוֹקְבֶּק*