חיפוש
  • יהודית דורי דסטון

גבריאל בך ומשפטי השואה: ארבע פרשות וזיכרון אחד

PDF


זמן קצר חלף מאז פטירתו של גבריאל בך ז"ל, שופט בית המשפט העליון בדימוס ופרקליט המדינה לשעבר. בכל הידיעות המזכירות את מותו הועלתה על נס תרומתו הרבה למשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן בשנת 1961.[1] לבך אכן היה תפקיד משמעותי בהבאתו של אייכמן לדין ובניהול משפטו. בהיותו יליד גרמניה הדובר את השפה הגרמנית על בוריה, ובשל ניסיונו בתיקים פליליים מורכבים, נבחר בך, שכיהן באותה עת כסגן פרקליט המדינה, לשמש היועץ המשפטי של לשכה 06, הגוף המשטרתי שהוקם במיוחד לצורך הכנת משפט אייכמן.[2] במסגרת זו, הופקד בך על ניהול החקירה המשטרתית, שימש איש הקשר של צוות החקירה עם אייכמן עצמו והיה בין מנסחי כתב האישום שהוגש לבית המשפט בפתח ההליך. בשלב ניהול המשפט שימש בך יד ימינו של התובע הראשי, גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה דאז, ובתפקידו זה חקר חלק נכבד מעדי התביעה, בהם ניצולי שואה רבים, שעלו על דוכן העדים במשפט.[3]


אולם, משפט אייכמן לא היה ההליך הפלילי היחיד שעסק בשואה, אשר בו נטל בך חלק. למעשה, בך שימש בתפקידי מפתח בכמה מצמתי ההכרעה המרכזיים שנגעו להעמדתם לדין של פושעים נאצים לדין בישראל, ופועלו בתחום זה לאורך שנות העשייה המשפטית שלו משקף תמונה מהימנה של השתלשלות עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל בחמשת העשורים הראשונים לקיומה. ברשימה זו אני מבקשת להפנות זרקור לתפקידו של בך דווקא בפרשות אחרות – חלקן ידועות, אך כאלה שחלקו של בך בהן נסתר, וחלקן כאלה שנדחקו לשולי הזיכרון הקולקטיבי. בכוחו של העיסוק בפרשות אלו לפרוש תמונה היסטורית מדויקת ושלמה, ובאופן רחב יותר יש ביכולתו ללמדנו על אופן היווצרותו של הזיכרון הקולקטיבי ועל תרומתו של המשפט לכך.


פועלו של בך בקשר לדיון המשפטי בפשעי הנאצים


הפרשה הראשונה היא ההליך המשפטי הידוע כ"משפט קסטנר", שהיה למעשה משפטו של מלכיאל גרינוולד, עיתונאי ירושלמי קשיש, שהואשם בשנת 1956 בהוצאת דיבתו של ד"ר ישראל רודולף קסטנר, איש תקשורת ופעיל פוליטי מטעם מפא"י. בעלון שהפיץ האשים גרינוולד את קסטנר, ששימש בזמן המלחמה חבר "ועד העזרה וההצלה" בבודפשט, בהפקרת מרבית יהודי הונגריה לידי הנאצים. בסופו של משפט מתוקשר וטעון, זיכה השופט בנימין הלוי את גרינוולד מרוב אישומי הדיבה וקבע כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן".[4] בך, אז פרקליט צעיר בפרקליטות המדינה, הופקד על הכנת הודעת הערעור. במסגרת הערעור, טען בך כי קשה עד בלתי אפשרי לדון אדם שהיה נתון במציאות מורכבת כל כך. בך הדגיש את תנאי אי-הוודאות שבהם פעל קסטנר, ואת אמונתו הכנה בכך שיוכל להציל לפחות חלק מהקהילה היהודית בהונגריה באמצעות משא ומתן שניהל עם אייכמן ואנשיו.[5] פסק הדין של בית המשפט העליון שניתן בינואר 1958, כתשעה חודשים לאחר הירצחו של קסטנר, אימץ את העמדה שהציג בך ובמידה רבה טיהר את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים.[6] בנקודה אחת התקבלה בכל זאת טענת "אמת דיברתי" שהציג סנגורו של גרינוולד, שמואל תמיר: בית המשפט העליון אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קסטנר העיד לטובתו של קצין הס"ס קורט בכר לאחר המלחמה, דבר שהביא להקלה בעונשו. מענין לציין כי בדיוק בנקודה זו המליץ בך ליועץ המשפטי לממשלה חיים כהן שלא להגיש ערעור, אך המלצתו נדחתה.[7] היה זה אמנם ענין שולי מבחינת ההכרעה המשפטית, אך לא נטול חשיבות מן ההיבט הציבורי, שכן יש בו כדי ללמד על מורכבות התמונה ההיסטורית ועל הקשיים הטמונים בדיון בה בין כתלי בית המשפט.


הפרשה השניה, מאוחרת למשפט אייכמן, נסבה על הניסיונות להסגרתו ולהבאתו לדין של הפושע הנאצי גוסטב ואגנר, ששימש בתקופת המלחמה סגן מפקד מחנה ההשמדה סוביבור, ולאחר המלחמה היגר לברזיל וחי שם בזהות בדויה. בחודש מאי 1978 הוא נעצר על ידי שלטונות ברזיל.[8] שלוש מדינות הגישו בקשות להסגרתו לצורך העמדתו לדין: מערב גרמניה, אוסטריה (מדינת אזרחותו של ואגנר) ופולין (שעל אדמתה בוצעו הפשעים). בחודש דצמבר 1978 נוספה גם מדינת ישראל לרשימת המדינות המבקשות את הסגרתו.[9] על הכנת הבקשה והגשתה ניצחו בך, ששימש באותה עת פרקליט המדינה, ושמואל תמיר, שכיהן כשר המשפטים (השניים עמדו כאמור משני צדי המתרס במשפט קסטנר). בך טען, כי למדינת ישראל יש חובה מוסרית והיסטורית לפעול להעמדתו של ואגנר לדין, וכי יש להעניק למדינת ישראל מעמד בכורה בשפיטתו, משום שהפשעים שביצע כוונו להשמדת העם היהודי כולו. לקראת הדיון המשפטי בבקשות ההסגרה, נסע בך לברזיל, וניתן לו מעמד של "משקיף" בהליכים המשפטיים. בית המשפט העליון הפדראלי של ברזיל דחה את הבקשה להסגרתו של ואגנר לישראל, בהיעדרה של אמנת הסגרה בין המדינות, ובנימוק כי מדינת ישראל לא היתה קיימת בעת ביצוע הפשעים, החוק הישראלי לעשיית דין בנאצים הוא חוק רטרואקטיבי, והעונש הצפוי לוואגנר אם יורשע בדינו – עונש מוות – חמור מזה שהיה צפוי לו אם היה עומד לדין בברזיל. משכך, ומשבקשות ההסגרה לאוסטריה ולפולין נדחו אף הן, התמקד הדיון המשפטי בהסגרתו של ואגנר לגרמניה. למרות זאת, בך לא יצא מהתמונה, ובחר להעניק סיוע משפטי לגרמניה לצורך תמיכה בבקשת ההסגרה שלה. ואולם, ביוני 1979 דחה בית המשפט העליון בברזיל את הבקשה, מנימוקים משפטיים, וואגנר שוחרר לחופשי.[10] זמן מה לאחר מכן, באוקטובר 1980 נמצא ואגנר מת בביתו, כשסכין תקועה בחזהו. סנגורו הודיע שהוא שלח יד בנפשו.[11] על אף שהפרשה הסתיימה במותו של ואגנר בעודו אדם חופשי, כאשר כל בקשות ההסגרה נדחו, הביע בך סיפוק מסוים מן התוצאה, שהרי הפושע קיבל את גמולו.[12]


הפרשה השלישית היא הפינאלה להליכים המשפטיים בעניינו של דמיאניוק, שמשפטו היה המשפט האחרון שנוהל במדינת ישראל לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950.[13] על אף מעמדו הבכיר בין שופטי בית המשפט העליון באותה עת, סירב בך לשבת במותב השופטים שדן בערעור בעניינו של דמיאניוק, לאחר שבית המשפט המחוזי בהרכב מיוחד הרשיעו בתור "איוון האיום" מטרבלינקה ודן אותו למיתה. הטעם לכך היה נעוץ בדימוי הציבורי שהיה לבך כמי שהיה מזוהה עם התביעה במשפט אייכמן, באופן שעשוי היה להתפרש כפגיעה בקיומו של משפט צדק.[14] ברם, משהוגשו בחודש אוגוסט 1993 עתירות נגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בהליך פלילי חדש נגד דמיאניוק, לאחר שבית המשפט העליון זיכה אותו מחמת הספק, היה בך חלק מהרכב השופטים שהחליט לדחות את העתירות, תוך שקבע שהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה סבירה, ואין הצדקה משפטית להתערב בה.[15] לצד הקביעה המשפטית הברורה, בפסק דינו של בך ניכרת ההתלבטות הקשה האם החלטתן של רשויות התביעה שלא לפתוח בהליך משפטי חדש היא החלטה ראויה ומושכלת, בהתחשב בחומרתם הרבה של הפשעים, וההשלכות ההיסטוריות הקשורות בכך. באופן רטורי, בך אמנם הצהיר בפסק דינו כי "בית משפט במדינת ישראל הוא הפורום המתאים ביותר להעמדת פושעים נאצים לדין, מכל ההיבטים". ואולם, בסופו של דבר, שיקולים משפטיים – ובהם האפשרות להעלאת טענת הגנה של סיכון כפול מצד הנאשם, הקושי באיסוף ראיות להוכחת האישום החדש, כמו גם "התחזית של אפשרות זיכוי נוסף לאחר דיון מורכב וממושך המתלווה אליה" – הביאהו למסקנה כי אכן העמדתו של דמיאניוק לדין פעם נוספת "לא תשרת את האינטרס הציבורי".[16] בך הצטרף אפוא לעמדה המאשרת את החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא לנהל הליך פלילי נוסף נגד דמיאניוק, אשר לימים נוהל דווקא בגרמניה.[17]


ספר הזכרונות של המשפט


מדוע, אם כן, מבין ארבעת ההליכים הפליליים שבהם הובאו השואה ומחולליה אל בין כתלי בית המשפט הישראלי, ואשר בהם נטל בך חלק חשוב כתובע, כפרקליט המדינה וכשופט בית המשפט העליון, השתמר בזיכרון הציבורי רק תפקידו במשפט אייכמן? יש להניח כי תרם לכך הנרטיב שהציג בך עצמו, אשר ברבות השנים שב והדגיש את חשיבותו המעשית והסמלית של המשפט, ותיאר כי משפט אייכמן נחקק בזכרונו יותר מכל הליך משפטי שבו היה מעורב לאורך הקריירה שלו.[18] אולם, דומה שזו אינה הסיבה היחידה.


אני מבקשת להציע כי הטעם לכך קשור לתוצאות כל אותם ההליכים וממילא לאופן שבו אלו התקבעו (או נשמטו) מהזיכרון הקולקטיבי של השואה בהקשריה המשפטיים. הזיכרון הקולקטיבי, כידוע, אינו דבר סובייקטיבי לחלוטין, אלא קשור לתודעה חברתית המכתיבה את ההבחנה בין המאורעות שייזכרו על ידי חברי הקבוצה, לבין אלו שיימחקו מן הזיכרון.[19] לבית המשפט, הנדרש מעת לעת לעסוק במלאכת כתיבת ההיסטוריה של האומה, חלק חשוב בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. למעשה כוחו של בית המשפט כסוכן זיכרון רב יותר משל מוסדות מעצבים אחרים, בין היתר בשל המימד הטקסי של ההליך המשפטי.[20] בזירה המשפטית, כמו בשדות אחרים, ישנם שני היבטים לתהליך עיצוב הזיכרון הקולקטיבי – הזיכרון והשכחה. אלו שני כוחות הנאבקים זה בזה על עיצוב התודעה: מה שלא ייזכר, יישכח.[21] לתוצאת ההליך המשפטי נודעת השפעה מכרעת על האופן שבו ישתמר בזיכרון הקולקטיבי המאורע ההיסטורי שנדון בו. ממילא, באותם הקשרים שבהם נדונות בבית המשפט פרשות היסטוריות בעלות היבטים ציבוריים ולאומיים, פסק הדין לא רק חותם את ההליך המשפטי אלא גם תורם לתיעוד המאורעות ולהנצחתם, ולחלופין – להיעלמותם מן הזיכרון.


משפט אייכמן נתפס כדוגמא מובהקת להליך משפטי שהשפיע באופן מכריע על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של השואה. תרמה לכך ראשוניותו, שבאה לידי ביטוי במספר היבטים: היה זה המשפט הראשון שנוהל במדינת ישראל נגד פושע נאצי בכיר, שמילא תפקיד מרכזי בהוצאתה לפועל של תכנית הפתרון הסופי; המשפט תוכנן והתממש כאירוע ציבורי החורג מגדר משפט פלילי רגיל; והוא מימש לראשונה את מטרתו החינוכית וההצהרתית של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שנחקק כעשור קודם לכן.[22] כבר בתום ההליך, ובוודאי בפרספקטיבה היסטורית של שישה עשורים לאחר מכן, התברר כי המשפט הצליח להגשים את תכליותיו. המטרה הראשונית והמסורתית של ההליך הפלילי הוגשמה על-ידי בירור אשמתו של אייכמן וגזירת דינו. לצד זאת, ולא פחות חשוב מכך, המשפט מימש את מטרותיו הלבר-משפטיות בתרומתו הרבה לתיעוד ההיסטורי, לחינוך האומה ולעיצוב הזיכרון. לעומת משפט אייכמן, שהסתיים בקול תרועה רמה, יתר הפרשות הסתיימו בקול ענות חלושה. בפרשת קסטנר, בעל הדין – קסטנר עצמו – נרצח קודם לקבלת הערעור ולטיהור שמו, ומכל מקום הפרשה כולה העלתה לדיון הציבורי את הנושא הכאוב של שיתוף פעולה יהודי עם הנאצים, בתקופה שבה האתוס הציבורי עוד לא היה בשל לקבל ולהבין את המורכבות הכרוכה בכך. בפרשת ואגנר, נתלו תקוות רבות בניהול "משפט אייכמן שני", ואלו התנפצו אל חומת המציאות עם דחיית בקשת ההסגרה ומותו של המועמד להסגרה. לבסוף, לפחות מן ההיבט הציבורי, משפט דמיאניוק נתפס ככישלון, ולגירושו של הנאשם מן הארץ לאחר שהוחלט שלא לנקוט נגדו הליך פלילי נוסף נלוו תחושות כעס והחמצה.


כך, הגם שבכל הפרשות שתוארו מילא בך את תפקידו נאמנה, מתוך תחושת שליחות ציבורית ומתוך חובה מוסרית לעשיית דין עם הנאצים מצד אחד, ולהנצחת זיכרון השואה מצד אחר, בפרספקטיבה היסטורית נקשר שמו למשפט אייכמן לבדו. לזיכרון, ובוודאי לזיכרון הקולקטיבי, כללי משחק משלו, ולמשפט יש חלק חשוב בהם. בכוחו של המשפט לזכור ולהזכיר, אך גם לשכוח ולהשכיח.



 


*פוסט-דוקטורנטית במכון יעקב רובינסון להיסטוריה של זכויות אינדיבידואליות וקולקטיביות, הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית. תודתי נתונה לדפנה ברק-ארז, יפעת וייס, רבקה ברוט, ונעמה סרי-לוי על הערותיהן המועילות. רשימה זו היא תוצר ראשוני של מחקר העוסק בחלקו של השופט גבריאל בך בעשיית הדין בנאצים במדינת ישראל.

אזכור מוצע: יהודית דורי דסטון "גבריאל בך ומשפטי השואה: ארבע פרשות וזיכרון אחד" פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מו (31.3.2022) https://www.taulawreview.sites.tau.ac.il/post/dori_deston.

[1] ראו למשל מרדכי קרמניצר, "סיפורו של השופט בך הוא גם סיפור על תקומת ישראל ותבוסת הנאציזם", הארץ 19.2.20222; אביעד הכהן, "גבריאל בך ז"ל היה שופט וג'נטלמן", ישראל היום 20.2.2022. [2] אריה ברנע "על השופט בך ועל משפט אייכמן" ספר גבריאל בך 757, 759 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים 2011); לפעולתה של לשכה 06 ראו שרון גבע "בצֵל התביעה: משטרת ישראל (לשכה 06) בפרשת משפט אייכמן" משפט, חברה ותרבות ד: משפט ומשטרה 83 (נעמי לבנקרון ותמר קריכלי כץ עורכות 2021). [3] "שיחות עם השופט גבריאל בך" ספר גבריאל בך 29, 123-96 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים 2011); (להלן: "שיחות עם השופט גבריאל בך"). [4] ת"פ 124/53 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' מלכיאל גרינוולד, פ"מ מ"ד 3, 51 (1955). לתיאור המשפט במחקר ההיסטורי והמשפטי, ראו, בין היתר: תום שגב המיליון השביעי: הישראלים והשואה 237-304 (1991); דליה עופר "משפט קסטנר ודימויה של השואה בחברה הישראלית" קתדרה 69, 152-159 (1993); יחיעם ויץ האיש שנרצח פעמיים: חייו משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר (1995); מיכל שקד "ההיסטוריה בבית המשפט ובית המשפט בהיסטוריה" אלפיים 20, 62-60 (2000); Leora Bilsky, Transformative justice: Israeli identity on trial 84-19 (2004); ליאורה בילסקי וחמדה גור אריה "בזכות המבוכה: היודנראט במבוך המשפט, הזיכרון והפוליטיקה" משפט וממשל י"ב 33-82 (2010). [5] יעל רוזמן גבריאל בך: פרקליט, שופט וג'נטלמן 57 (2011) (להלן: רוזמן); "שיחות עם השופט גבריאל בך", לעיל ה"ש 3, בעמ' 94. [6] ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017 (1958). [7] "שיחות עם השופט גבריאל בך", לעיל ה"ש 3, בעמ' 95. [8] שמעון ויזנטל משפט ולא נקם: סיפורו של צייד הנאצים 100 (1991); תום שגב שמעון ויזנטל: הביוגרפיה 316-315 (2010); שמואל תמיר בן הארץ הזאת: אוטוביוגרפיה 1458 (2002). [9] רוזמן, לעיל ה"ש 5, בעמ' 172-170. [10] ללא שם, "ואגנר הסגיר עצמו בברזיל", דבר 31.05.1978, עמ' 1; דוד מרקוס, "פרקליט המדינה יוצא לברזיל לדיון על הסגרת ואגנר", מעריב 24.11.1978, עמ' 1; עמוס לבב, "מעמד של משקיף לבך-בהליכים נגד וגנר", מעריב 11.12.1978, עמ' 12; ללא שם, "התובע הכללי של ברזיל: 'להסגיר את ואגנר לידי הגרמנים'", מעריב 21.05.1979, עמ' 2. [11] יצחק ארד מבצע ריינהרד: בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה 297 (מהדורה שניה, 2013). רוזמן, לעיל ה"ש 5, בעמ' 172. [12] [13] ת"פ (י-ם) 373/86 מדינת ישראל נ' דמיאניוק, פ"מ תשמ"ח (ג) 77 (1988); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221 (1993). [14] רוזמן, לעיל ה"ש 5, בעמ' 243. [15] תשע מהעתירות אוחדו ונדחו בפסק דין שניתן ביום 18.8.1993. ראו בג"ץ 4162/93 פדרמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5) 309 (1993) (להלן: עניין פדרמן). עתירה נוספת נדונה בנפרד ונדחתה אף היא, ראו בג"ץ 4442/93 תנועת לפיד נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.8.1993). לתיאור העתירות וניתוח ההכרעה המשפטית בהן ראו יהודית דורי דסטון משפט דמיאניוק: סופה של עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה 271-260 (האוניברסיטה העברית, 2017). [16] עניין פדרמן, לעיל ה"ש 15, בעמ' 329. [17] להשוואה בין המשפט הישראלי למשפט הגרמני בעניינו של דמיאניוק ראוYehudit Dori Deston, “‘When one Door Closes, Another Opens’: The Demjanjuk Trials in Israel (1986-1993) and in Germany (2009-2011),” 14 Lessons and Legacies 108-86 (Tim Cole, and Simone Gigliotti, eds., Northwestern University Press, 2021). [18] ראו גבריאל בך, "מחשבות והרהורים: 30 שנה לאחר משפט אייכמן", בשביל הזיכרון 41, 12 (2001); "שיחות עם השופט גבריאל בך", בעמ' 87-86. ראו גם ראיון מצולם עם גבריאל בך בכתבתה של תמר אלמוג "'היה לי קשה לדבר מרוב התרגשות וכעס': התובע במשפט אייכמן זוכר הכול", כאן 11 (7.4.2021) https://www.kan.org.il/item/?itemid=103263. [19] Maurice Halbwachs, On Collective Memory 38 (Lewis A. Coser trans. and ed., 1992); Jeffrey K Olick, Vered Vinitzky-Seroussi, and Daniel Levy, ‘Introduction’ in: Jeffrey K Olick, Vered Vinitzky-Seroussi, and Daniel Levy (eds.), The Collective Memory Reader, 16-22 (2011). [20] Costas Douzinas, "History Trials: Can Law Decide History?", Annual review of law and social science 8, 273, 276 (2012); Moshe Hirsch, Invitation to Sociology of International Law 50 (2015); Joachim J. Savelsberg and Ryan D. King, "Law and Collective Memory", 3 Annual Review of Law and Social Science, 189, 203-204 (2007); Mark Osiel, Mass Atrocity, Collective Memory And The Law 85 (1997) ; דפנה ברק-ארז "והגדת לבנך: היסטוריה וזיכרון בבית המשפט" עיוני משפט כו(2) 773, 775-777 (2002); אורית קמיר זיכרון קולקטיבי משפט ואין נשים: איך אפשר לזכור נשים במשפט בין עמלק ליפי הבלורית והתואר? ישראל 183, 200-198 (2011)). [21] נילי כהן זיכרון "שכחה ותקדים" המשפט י"ג 195, 208 (התשס"ט). על השכחה קולקטיבית במשפט, ראו גם רבקה ברוט באזור האפור: הקאפו היהודי במשפט – משפטים של יהודים עם משתפי פעולה גרמנים 420-419 (2019) (להלן: ברוט). [22]לתיאור מטרות אלו, לצד מטרתו המעשית של החוק בהעמדתם לדין של יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים בכך ששימשו כ"קאפו" וכשוטרים במשטרה היהודית בגטאות ובמחנות, ראו ברוט, לעיל ה"ש 21, בעמ' 222-167; Dan Porat, Bitter Reckoning: Israel Tries Holocaust Survivors as Nazi Collaborators 80-67 (2019).

325 צפיות
תְּגוּבִיּוֹת* מִשְׁפָּט
פרויקט הכתיבה האקטואלית של פורום עיוני משפט
בלועזית - טוֹקְבֶּק*