top of page
חיפוש
  • ענת אלבק

תקנה ואין מורים כן? על הסמכות החדשה של ערכאת הערעור לפי תקנה 138(א)(1) מאז הרפורמה בסדר הדין האזרחי



בימים אלה, מערכת המשפט עומדת במרכז השיח הציבורי והפוליטי, מזה ומזה סוערות הרוחות סביב הרפורמה המשפטית המוצעת, ותשומת לב רבה ממוקדת באופן ספציפי בבית המשפט העליון. אלא שנדמה, כי כולם מדברים על בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, וכמעט ולא על רוב עיסוקו, כפי שמעיד עליו שמו – כבית משפט עליון לערעורים.


ואמנם, חרף העתירות המרובות לבג"ץ, עיקר משאביו השיפוטיים של בית המשפט העליון מושקע בשבתו כערכאת ערעור עליונה בהליכים אזרחיים, פליליים ומינהליים. כך, על-פי נתוני הדו"ח האחרון שפורסם בחודש יולי 2022 מטעם הרשות השופטת, מתוך כמעט 9,000 תיקים שנפתחו בבית המשפט העליון בשנת 2021, רק כ-18% מהתיקים היו עתירות לבג"ץ, וכל היתר – ערעורים אזרחיים, פליליים ומינהליים וכן בקשות רשות ערעור הנדונות בדן יחיד.[1] בפרט, הערעורים האזרחיים מהווים כמעט מחצית (כ-43%) מבין כלל התיקים התלויים ועומדים, שהיו מצויים ב'מלאי' בית המשפט העליון נכון למועד פרסום הדו"ח האחרון, וזאת לבד מבקשות רשות ערעור רבות המוגשות בהליכים אזרחיים. עוד מגלים הנתונים – נתון דרמטי, אך כזה שכלל לא יפתיע את העוסקים בפרקטיקה המשפטית, ובפרט את אנשי הליטיגציה האזרחית – כי ממוצע חיי הליך אזרחי בבית המשפט העליון הוא ארוך משמעותית ביחס לכל שאר סוגי ההליכים ועומד על כשנה וחצי, בעוד שממוצע חיי הליך בג"ץ או הליך פלילי הוא, בהתאמה, כשישה או כתשעה חודשים.[2] נתונים אלה מצטרפים לנתונים בדבר ריבוי ההליכים האזרחיים בבתי המשפט המחוזיים והשלום, כמו גם בדבר הימשכותם של אלה חודשים רבים ואף שנים ארוכות עד למתן פסק דין[3] – אשר ככל שמוגש עליו ערעור, הוא טרם הופך חלוט עד שהליך הערעור מגיע לכדי סיום והכרעה.


הימשכותם של ההליכים האזרחיים, התופסים את הנפח המשמעותי ביותר של המשאב השיפוטי, היא אינה תופעה חדשה. בצדק רב, תופעה זו הטרידה לאורך השנים את גורמי מערכת המשפט וציבור עורכי הדין, את שחקני שוק ההון והמשק, עסקים קטנים כתאגידים גדולים,[4] והעסיקה את אנשי משרד המשפטים שישבו על המדוכה על-מנת לייעל ככל האפשר את ההליכים האזרחיים הרבים והארוכים. ואכן, לפני שנתיים, נפל דבר: תקנות סדר הדין האזרחי – "כלי העבודה" של עורכי דין ושל שופטים בניהול ההליכים – הוחלפו בתקנות חדשות. רפורמה זו בסדר הדין האזרחי ביקשה להביא עמה בשורה של ממש בניהול הליכים אזרחיים, ונועדה "לייעל, לפשט ולקצר את ההליכים האזרחיים, תוך עשיית צדק", וזאת – "באמצעות התקנת תקנות שישמשו מכוון ומורה דרך ראוי בניהול הליכים אזרחיים".[5]


בחלוף שנתיים מאז שהתקנות החדשות נכנסו לתוקף, רשימה זו תפנה זרקור לחידוש משמעותי של הרפורמה הקבוע בתקנה 138(א)(1), והוא – הסמכת ערכאת הערעור להורות על דחיית ערעורים בזכות ללא צורך בתשובות בכתב או בקיום דיון בעל-פה. תחילה אעמוד על התכלית שביסודה של סמכות חדשה זו, ועל חשיבותה לבית המשפט, למתדיינים ולציבור כולו. לאחר מכן, אפנה לבחון את אופן יישומה בבית המשפט העליון במהלך השנתיים שחלפו מכניסת הרפורמה לתוקף, תוך הבאת נתונים כמותיים עדכניים. אקדים אחרית לראשית, ואציין כבר עתה, כי הממצאים מגלים פער ניכר ומאכזב בין הבשורה שהייתה אמורה להביא עמה סמכות חדשה זו והפוטנציאל הגלום בה לקידום יעילות וסופיות של ההליכים המתמשכים, לבין יישומה של זו בפועל; בבחינת – דפי הנייר של התקנות לחוד, והפעלתן בחיי המעשה לחוד.


א. הבשורה

ביום 1.1.2021 נכנסו לתוקף תקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות" או "התקנות החדשות"). התקנות החדשות החליפו את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות הקודמות") אשר העקרונות הדיוניים שעוגנו בהן נקבעו ברובם בתקנות משנת 1963 (ובשנת 1984 עברו עדכון ניסוחי בלבד), כך שלמעשה מדובר בתיקון כולל של תקנות סדרי הדין לאחר כמעט שישה עשורים. כאמור, התקנות החדשות הותקנו במענה לבעיית הימשכות ההליכים האזרחיים בבתי המשפט בישראל, שנמצאה כחמורה אף ביחס למדינות מערביות אחרות בעולם, ותכליתן, כפי שהוצהר בדברי ההסבר שבצדן – לאפשר "הגעה לתוצאה נכונה וצודקת תוך יעילות מרבית".[6] תקנות אלו קובעות שלל הוראות שעניינן פישוט והאחדה של הסדרים דיוניים שונים; צמצום היקף כתבי הטענות וחיוב הגשתם בפורמט מוגדר; קציבת מועדים ברורים ואחידים לשלבי ההליך השונים; וביטול 'עיקרי הטיעון' ו'תיק המוצגים' בהליכי ערעור, כך שהצדדים נדרשים לפרוס טיעוניהם מזה ומזה במסגרת מסמך אחד, תמציתי, המוגש יחד עם נספחיו כבר למן תחילת ההליך. גם היקף התקנות החדשות הוא ביטוי בולט כשלעצמו לתכלית פישוט וייעול ההליכים שהללו נועדו להגשים – 180 תקנות, חלף התקנות הקודמות שאחזו 532 תקנות.


אולם, הרפורמה בסדר הדין האזרחי לא התמצתה בהפחתת מספר התקנות או בהוראות "טכניות", אלא הביאה עמה גם כמה חידושים מהותיים ביחס לסמכויות בית המשפט בניהול ההליכים. כל זאת, גם בראי חלק 'עקרונות היסוד' המובא בפתח התקנות, אשר קובע בתקנה 5 לתקנות החדשות כי בית המשפט אמון על מלאכת האיזון שבין האינטרס של בעלי הדין לבין האינטרס הציבורי, המוגדר לעניין זה כ"נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי". שיקולים אלה, של צדק מהיר ויעיל, צריכים לשמש את בית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו ולהנחות אותו באופן יישום התקנות.[7] כפי שציין השופט עמית – "בכל תביעה שנדונה בבית המשפט, מצטרף אל הצדדים צד נוסף הסמוי מהעין, והוא הציבור. תקנה 5 לתקנות החדשות מוציאה את הצד הסמוי מאחורי הקלעים, מוליכה אותו אל קדמת הבימה ומעמידה אותו בשורה אחת עם הצדדים לתיק".[8]


אחד מן החידושים המשמעותיים בהקשר זה, עניינו בסמכות המסורה לערכאת הערעור. תקנה 138 מעגנת את סמכויות ערכאת הערעור ומגדירה את דרכי הדיון וההכרעה העומדות לה לאחר שהוגש ערעור. בכלל סמכויות דיוניות אלו, קובעת תקנה 138(א)(1) כי לבית משפט שלערעור מסורה הסמכות להורות על דחיית ערעור אף בלא צורך בתשובה, וזאת "אם סבר שאין לערעור סיכוי להתקבל". כך, בעוד שהתקנות הקודמות איפשרו לדחות ללא תשובה רק בקשות רשות ערעור, ולא גם ערעורים בזכות,[9] סמכות חדשה זו מאפשרת לערכאת הערעור לדחות כבר בשלב התחלתי של ההליך גם ערעורים בזכות שהם חסרי סיכוי להתקבל, ובכך להביא לצדק מהיר ויעיל ולחסכון במשאב השיפוטי הציבורי המוגבל – מבלי להשית על כלל המשיבים עלויות התדיינות רבות הכרוכות בהגשת תשובות בכתב ובהתייצבות לדיון בעל-פה; מבלי להזדקק להמתנה ארוכה וממושכת בשל אילוצי יומן בית המשפט העמוס לעייפה עד לכינוסו של הרכב תלתא שיקיים דיון בערעור במעמד הצדדים;[10] ומבלי לכלות את המשאב השיפוטי הצר על הליך חסר סיכוי שעה שהליכים רבים כל כך תלויים ועומדים זמן ממושך וממתינים להתברר.[11]


את הסמכות הנתונה כעת לערכאת הערעור אף ביחס לערעורים בזכות, יש להבין גם על רקע ההאחדה של סדרי הדין הנוגעים לערעורים בזכות ולערעורים ברשות. כבר בפתח פרק י"ז לתקנות, המוקדש להליך הערעור, מגדירה תקנה 134(א) כי המונח 'ערעור' כולל הן ערעור בזכות והן בקשת רשות ערעור. גם עיון בהמשך פרק הערעור שבתקנות, מגלה כי רוב הוראותיו מסדירות במאוחד הליכי ערעור בזכות ובקשות רשות ערעור. האחדה זו – איננה מקרית; וכפי שהיטיב לבאר פרופ' רוזן-צבי, מדובר בחידוש מרכזי של התקנות החדשות, וזאת "מתוך תפיסה שרב המשותף על המפריד ביניהם ולכן אין מקום להתייחסות שונה לשני סוגי ההליכים, למעט בעניינים נקודתיים".[12]


כאמור, התקנות הקודמות הסמיכו את ערכאת הערעור לדחות ללא תשובה רק בקשות רשות ערעור. כעת, בדומה למצב הדברים שהיה קיים עובר לרפורמה בסדר הדין האזרחי ביחס לבקשות רשות ערעור, בית משפט שלערעור יכול לבור את התבן מן הבר ולדחות גם ערעורים בזכות שהם חסרי סיכוי ושאין כל תוחלת לניהול הליך ממושך בהם, כבר בשלב מוקדם של ההליך; ועל-ידי כך – להפנות את עיקר המשאבים השיפוטיים לערעורים הראויים לליבון ולדיון, כגון כאלה המעוררים שאלות משפטיות מורכבות או שיש חשש לטעות מהותית שנפלה בהם. ודוקו: ניהול מיטבי של המשאב השיפוטי הצר, אינו צריך להיות מובן אך כהפחתת עומס המכביד על השופטים, כי אם, בראש ובראשונה, כמענה למצוקתם של ציבור המתדיינים הרחב, הניצבים בפני דרך ארוכה וממושכת, רצופת עלויות התדיינות יקרות, עד שהליך שהגיע לפתחו של בית המשפט בעניין סכסוך אזרחי זה או אחר, מגיע לכדי סיום והכרעה.[13]


הבנת הסמכות החדשה של ערכאת הערעור כחלק מן ההאחדה האמורה ביחס להליכי ערעור בזכות וברשות, מוליכה גם אל צדו השני של המטבע: צמצום אופן מימוש זכות הערעור.[14] כך, אם לפני הרפורמה בסדרי הדין מערער-בזכות היה מקבל "אוטומטית" את יומו בערכאת הערעור, הרי שכעת, תקנה 138(א)(1) מאפשרת לערכאת הערעור לדחות ערעורים חסרי סיכוי – בין בזכות בין ברשות – כבר בשלב ראשוני של ההליך.[15] כרסום זה במימוש זכות הערעור, נועד להביא לייעול ההליכים ולחיסכון במשאבים ציבוריים, בדומה למשל לייעודו של "צו יעקב נאמן", שהגביל את האפשרות לקבל רשות ערעור על סוגים שונים של החלטות במהלך ההליך המתנהל (להבדיל מן האפשרות להשיג עליהן אגב הערעור על פסק הדין הסופי).[16] כך, במקרים שבהם בית המשפט מוצא כי מדובר בערעורים חסרי סיכוי להתקבל, אין הצדקה להקפיד הקפדה יתרה בעצם ניהולו של הליך ערעור ממושך שאין לו כל תוחלת – לא מבחינת המשאבים השיפוטיים שיושקעו בו, לא מבחינת העלויות שיושתו על בעלי הדין בהליך הפרטיקולרי, ולא מבחינת ציבור המתדיינים, אשר, כפי שהצר השופט סולברג בהקשר אחר, "ממתינים ליומם בבית המשפט ועיניהם רואות וכלות, התור מתארך, ועשיית הדין והצדק – נדחית".[17]


הפעלת סמכות זו על-ידי ערכאת הערעור במקרים המתאימים, ביחס לערעורים חסרי סיכוי שכבר הוגשו, גם עשויה להביא להכוונת התנהגות בעלי דין בהליכים עתידיים, לבל יגישו ערעורי סרק המעמיסים על המערכת השיפוטית ומעכבים את סופיות ההליכים. בהקשר זה, של הכוונת התנהגות אל מול היקף זכות הערעור והגישה לערכאות, יש להוסיף כי מאז כניסת התקנות החדשות לתוקף, קבעו רשמי בית המשפט העליון באופן עקבי כי ערעור שנדחה לפי תקנה 138(א)(1), אינו מקנה זכאות להשבת האגרה ששילם המערער בעד הגשתו. כפי שהוסבר, אין מדובר בהליך שהסתיים בפשרה או שבוטל או נמחק בידי מגישו – זאת בדומה לדחייה על הסף של עתירה לבג"ץ "במסגרת החלטה שיפוטית שניתנה שלא לבקשת העותר", שגם היא אינה מהווה עילה להחזר אגרה[18] (ויושם אל לב, כי בשונה מהליך של ערעור בזכות, המובא מעצם טבעו ומהותו לפני ערכאה שיפוטית שנייה, הרי שבעתירה לבג"ץ אף מדובר בערכאה ראשונה).


יתרה מכך: שימוש בתקנה זו ביחס לערעורים חסרי סיכוי, לא רק שיסייע בקידום יעילות ההליכים ובחיסכון משאבים ציבוריים, אלא שהוא גם טובת המערער עצמו. זאת, בשים לב לחידוש הקבוע בתקנה 152 לתקנות, לפיו כלל ברירת המחדל הוא חיוב בהוצאות (בעוד שלפי התקנות הקודמות בית המשפט רשאי היה להחליט אם לפסוק הוצאות אם לאו).[19] כפי שמורות התקנות החדשות, פסיקת הוצאות משפט נועדה "לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין".[20] משכך, סיום הליך ערעור, שאין לו סיכוי להתקבל, באופן שאינו משית כל עלויות התדיינות על הצדדים האחרים – הוא אפוא שיקול משמעותי להימנעות מהטלת הוצאות על המערער לטובת המשיבים,[21] בעוד שאילו היה מתנהל הליך ארוך וממושך המצריך את תשובות המשיבים והתייצבותם לדיון, המערער ככלל אמור היה לחוב בהוצאות משפט בסיומו, כמצוות התקנות החדשות.


ב. האכזבה

בחינת הנתונים שהצטברו "בשטח" כעבור שנתיים מכניסת התקנות החדשות לתוקף, מגלה כי בית המשפט העליון ממעט לעשות שימוש בסמכות החדשה לפי תקנה 138(א)(1). מתברר, כי על אף הפוטנציאל הגלום בה לייעול ההליכים הרבים והמתמשכים, תקנה זו מופעלת בהיקפים זניחים למדי, במקרים המצטמצמים ברובם להליכי ערעור שבהם הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע או למתן סעד זמני (ואשר הועברו לפיכך להכרעת שופט תורן בשלב מוקדם של ההליך), או להליכי חדלות פירעון שבהם מוקנית זכות ערעור על החלטות שונות במסגרת ההליך המתנהל. [22]


את הבדיקה לגבי המקרים שבהם בית המשפט העליון הפעיל את הסמכות החדשה המסורה לו מכוח תקנה 138(א)(1) לגבי ערעורים אזרחיים בזכות (ע"א), הרחבתי גם לערעורים על עתירות מינהליות (עע"מ), שכן הסמכות לפי תקנה זו חלה גם לגביהם.[23] כפי שעולה מן הנתונים, מבין מאות רבות של ערעורים אזרחיים ומינהליים שנפתחים מדי שנה בבית המשפט העליון,[24] תקנה 138(א)(1) הופעלה על-ידי בית המשפט העליון ב-95 ערעורים בלבד (85 ע"א ו-10 עע"מ) במהלך השנתיים שחלפו מאז כניסת התקנות החדשות לתוקף. מתוכם, 48 ערעורים נדחו באופן זה בשנת 2021, ו-47 ערעורים – בשנת 2022, כך שגם לא ניתן לזהות מגמה כלשהי של שימוש גובר בתקנה עם השתרשות הרפורמה.


פילוח הערעורים האזרחיים והמינהליים שבהם נעשה שימוש בתקנה זו, מגלה כי 60% מהם היו ערעורים על החלטות שונות שניתנו על-ידי בית משפט של חדלות פירעון ושעליהן מוקנית (או נטען שמוקנית) זכות ערעור במסגרת ההליך המתנהל. כמו כן, בכ-42% מבין יתר הערעורים, היה מדובר בערעורים שהוגשה בהם בקשה לעיכוב ביצוע או למתן סעד זמני בערעור, אשר הועברו לפיכך להכרעת שופט תורן בשלב מוקדם של ההליך, ונדחו לגופם כך שממילא התייתר הדיון בבקשה. ויובהר: מדובר ביישום יעיל של תקנה 138(א)(1), אשר מייתר דיון נפרד בבקשה לעיכוב הביצוע או לסעד הזמני ומביא לסיום מהיר של ההליך, ואשר חוסך השחתת זמן שיפוטי יקר ומשאבי התדיינות של הצדדים בערעור חסר סיכוי שאין כל טעם לקיים הליך משפטי ממושך על-מנת לבררו.[25] אולם, כפי שמגלים הנתונים, נראה כי לולא היתה מוגשת בצד הערעור בקשה לעיכוב ביצוע או למתן סעד זמני – ערעור מעין זה ככלל לא היה מועבר להכרעת שופט בשלב מוקדם של ההליך ומסתיים באופן יעיל כאמור.


בניכוי מקרים אלה שבהם היה מדובר בערעורים על החלטות בהליכי חדלות פירעון או בערעורים שנדחו במסגרת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע או לסעד זמני, נמצא כי הסמכות החדשה לפי תקנה 138(א)(1) הופעלה על-ידי בית המשפט העליון ב-22 מקרים בלבד במהלך השנתיים שחלפו מאז כניסת התקנות החדשות. כמו כן, ב-6 מבין אותם 22 ערעורים (כ-27%) התקיים דיון מקדמי בערעור בדן יחיד, כך שחרף היותם "חסרי סיכוי" באופן שהצדיק לבסוף את דחייתם לפי תקנה 138(א)(1), הרי שבכל זאת הוקדשו משאבים שיפוטיים לשמיעת טיעונים בעל-פה בהם, וכן הושקעו במסגרתם משאבי התדיינות מסוימים על-ידי המשיבים שנדרשו להתייצב לדיון המקדמי.


ניכר אפוא, כי בית המשפט העליון ממעט לעשות שימוש בסמכותו החדשה לפי תקנה 138(א)(1) ביחס לערעורים בזכות, וכי בשנתיים שחלפו עד כה – זו הופעלה בהיקף זניח. כל זאת, בעוד ערעורים רבים נדחים לאחר הליך ממושך בפסק דין קצר ונעדר הנמקה, נוכח המלצת בית המשפט למערערים לחזור בהם מערעוריהם בהיותם חסרי סיכוי להתקבל. כך למשל, כאשר כתב הערעור אינו מגלה כל עילה שבדין; או, במקרה טיפוסי נוסף, כאשר מדובר בערעורים המכוונים בעיקרם כלפי ממצאי עובדה ומהימנות (להבדיל מקביעות משפטיות) ומשכך חוסים לרוב תחת כלל אי-ההתערבות הערעורית המעוגן בתקנה 148(ב) המאפשרת לדחותם אף ללא הנמקה (בדומה לתקנה 460(ב) לתקנות הקודמות). ערעורים מעין אלה, לעיתים קרובות נדחים בפסק דין לאקוני לאחר שהמשיבים הגישו תשובות בכתב ולאחר שנערכו והתייצבו לדיון, בחלוף המתנה של חודשים ארוכים עד לכינוסו של הרכב תלתא לדיון בערעור במעמד הצדדים. מצב דברים זה חוטא לתכלית ייעול ההליכים המונחת ביסוד הסמכות החדשה הנתונה לערכאת הערעור מאז הרפורמה, ובמידה מסוימת מרוקן מתוכן את הוראת התקנה שעיגנה אותה, בבחינת "תקנה ואין מורים כן".


ג. סוף דבר (ותקווה)

הרפורמה בסדר הדין האזרחי נשאה עמה בשורה של ממש, ובפרט בכל הנוגע לייעול ההליכים האזרחיים הרבים והמתמשכים, אשר תופסים את הנפח הרב ביותר של המשאב השיפוטי. אחד מן החידושים המשמעותיים של הרפורמה הוא הסמכת ערכאת הערעור להורות על דחיית ערעורים חסרי סיכוי כבר בשלב מוקדם של ההליך, ובכך לחסוך את העלויות הכרוכות בהגשת תשובות לגופם של ערעורים אלה או בקיום דיון בעל-פה בהם. אלא שבחינת הנתונים שהצטברו בחלוף שנתיים מאז שהתקנות החדשות נכנסו לתוקף, מגלה כי סמכות חדשה זו הנתונה כעת לערכאת הערעור – נותרה, למרבה האכזבה, בשורה עלי-ספר, וכי בפועל לא חוללה שינוי של ממש, ודאי לא מהפיכה, בכל הנוגע לייעול הליכי הערעור האזרחיים והמינהליים המוגשים לבית המשפט העליון, ולהבאה לסופיות ההליכים.


שנתיים הן אמנם די זמן על-מנת לעצור ולבחון את יישומה של סמכות חדשה זו "בשטח", אך בה בעת יש לזכור כי אלו הן רק פסיעותיה הראשונות של הרפורמה הצעירה בחיי המעשה וכי אופן יישומה ופרשנותה עודנו מתהווה ומתעצב מיום ליום על-ידי בית המשפט. הפניית הזרקור, העיונית והכמותית, ברשימה זו לסמכות המסורה לערכאת הערעור לפי תקנה 138(א)(1), יסודה אפוא בראש ובראשונה בתקווה, כי בנקודת הזמן הנוכחית – שבה הצטברו די נתונים לבחינה עתית של יישומה מחד גיסא, אך שהרפורמה עודנה בחיתוליה מאידך גיסא – יהיה בה כדי להביא לידי מעשה. יש לקוות, כי הפוטנציאל הגלום בסמכות החדשה של ערכאת הערעור, גם יבוא לכדי מימוש בפועל ויסייע בייעול ההליכים הרבים, בניהול מיטבי של המשאב השיפוטי הצר, בהפחתת עלויות ההתדיינות היקרות עבור בעלי הדין, ובעיקר: בהבאת ההליכים המתמשכים, לידי סיום צודק אך גם יעיל, כך שהללו לא יתארכו ויתארכו היכן שניתן וראוי לקצר.





* בוגרת תואר ראשון במשפטים ובכלכלה מאוניברסיטת תל אביב, ובוגרת תואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב; פרקליטה במחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. יובהר כי רשימה זו משקפת את עמדתה של הכותבת בלבד. אני מודה ליובל ארז, לירון בנית-ששון, קרין גוטמן ואיתמר לוי על הערותיהם המפרות והמועילות לגרסאות קודמות של רשימה זו.

* אזכור מוצע: ענת אלבק ״תקנה ואין מורים כן? – על הסמכות החדשה של ערכאת הערעור לפי תקנה 138(א)(1) מאז הרפורמה בסדר הדין האזרחי״ פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מז (3.4.2023) https://www.taulawreview.sites.tau.ac.il/post/albeck.

[1]הנהלת בתי המשפט דו"ח שנתי 2021 (2022) בעמ' 17. https://www.gov.il/he/departments/publications/reports/statistics_annual_2021 [2]שם, בעמ' 19-17. [3]כך למשל, נכון למועד פרסום הדו"ח האחרון, ההליכים האזרחיים מהווים כ-87% מבין כלל התיקים המצויים במלאי בבתי המשפט המחוזיים (46,746 תיקים אזרחיים, לעומת 2,996 תיקים מינהליים ו-4,159 תיקים פליליים), וכ-69% מתוך סך התיקים שבמלאי בתי משפט השלום (המונים מעל 243 אלף תיקים אזרחיים) – ראו שם, בעמ' 24 ו-36. [4]בהקשר זה, ראו למשל מדד ה- Doing Businessשל הבנק העולמי, ובו אחד הפרמטרים שנבדקו בכלכלות השונות הוא "enforcing contracts" – אשר בוחן את יעילותה ואיכותה של מערכת המשפט בפתרון סכסוכים מסחריים, בשים לב לזמן ולעלויות הכרוכים בכך, ותוך התייחסות לכללי הפרוצדורה האזרחית (codes of civil procedure). https://archive.doingbusiness.org/en/methodology/enforcing-contracts [5]דברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, 2-1 (להלן: "דברי ההסבר"). [6]שם, בעמ' 2. [7]תקנה 5א לתקנות. [8]ע"א 3975/21 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' אי.סיג בע"מ, פסקה 7 (נבו 20.3.2022). [9]תקנה 406(א) לתקנות הקודמות; כן, ראו דברי ההסבר, לעיל ה"ש 5, בעמ' 43. [10]בערעורים הנדונים בבית המשפט העליון, נדרש ככלל הרכב של שלושה, וראו סעיף 26 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. [11]ראו דברי ההסבר, לעיל ה"ש 5, בעמ' 6, בעניין האינטרס הציבורי שבניהול מיטבי של המשאב השיפוטי המוגבל. [12]יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 507-506 (מהדורה שנייה, 2023) (להלן: "רוזן-צבי"). [13]ברוח זו (קודם לרפורמה בסדר הדין האזרחי), ראו למשל: קרן וינשל-מרגל, ענבל גלון ויפעת טרבולוס, "יצירת מדד משקלות תיקים להערכת העומס השיפוטי בישראל" משפטים מד 769, 774-770 (2015); יששכר רוזן-צבי, "ביזור מערכת השפיטה בישראל: התפקיד הנסתר של סדרי הדין"משפטים מו 717, 728 (2017). [14]ודוקו: אין מדובר בהגבלת עצם האפשרות להגיש ערעור, המעוגנת בסעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה, כי אם בהגבלות של סדרי הדין על אופן מימושה של זכות הערעור במקרים המתאימים. מכל מקום, זכות הערעור איננה זכות מוחלטת, והיא עומדת אל-מול סופיות הדיון והאינטרס הציבורי בהקצאת משאבים סבירה ובהבטחת הגישה לערכאות של ציבור המתדיינים הממתינים ליומם בבית המשפט. [15]ראו והשוו רוזן-צבי, לעיל ה"ש 12, בעמ' 550-549. [16]צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009; ראו גם רוזן-צבי, לעיל ה"ש 12, בעמ' 505. [17]ע"א 1062/20 מדינת ישראל נ' סימון, פסקה 56 (נבו 11.11.2021), בעניין הוצאת צו חוסם כלפי מתדיין סדרתי טורדני. [18]ע"א 940/21 דרור נ' המנהל המיוחד (נבו 1.7.2021); כן, ראו: ע"א 3065/22 יעקב נ' שרותי כשרות ושמיטה בד"ץ העדה החרדית ירושלים (נבו 28.8.2022); ע"א 4836/22 קוליש נ' מיכאל (נבו 28.12.2022). [19]ראו גם דברי ההסבר, לעיל ה"ש 5, בעמ' 48-46. [20]תקנה 151 לתקנות. [21]זאת בשונה מחיוב בתשלום אגרת בית משפט, אשר נועד, מעצם טבעו ומהותו, לכיסוי חלק מן העלויות הציבוריות הכרוכות בהפעלת מערכת המשפט (וראו לעיל ה"ש 18, בעניין היעדר הזכאות להשבת אגרה ששולמה בעד הגשת ערעור שנדחה באופן זה). עוד יש להבחין בהקשר זה, בין פסיקת הוצאות משפט לטובת בעלי הדין שכנגד לבין האפשרות הקיימת לפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה בנסיבות המתאימות, וראו רע"א 6482/22 פלוני נ' פלונית (נבו 23.11.2022) – שבו בית המשפט המחוזי פסק לחובת המערער הוצאות לטובת אוצר המדינה במקרה שבו ערעור על פסק דין של בית משפט השלום נדחה לפי תקנה 138(א)(1), ובפרט ראו דברי השופטת ברק-ארז שם בפסקה 8. [22]ראו סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 וכן סעיף 349(א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 – בדבר החלטות שונות בהליכי חדלות פירעון אשר מוקנית לגביהן זכות לערער. כך למשל, החלטה בבקשה לצו לפתיחת הליכים, החלטה בבקשה להפסקת כהונתו של נאמן, החלטה לעניין ביטול הפטר, או החלטה לעניין הקצבה לזכאי מזונות. [23]תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. [24] יוער כי דו"ח הרשות השופטת האחרון שפורסם (בחודש יולי 2022), לעיל ה"ש 1, מתייחס לשנת המשפט 2021, וכי טרם פורסמו נתונים כמותיים בדבר סך הערעורים שנפתחו בבית המשפט העליון בשנת המשפט 2022. עיון בדו"חות השנתיים מאז שנת 2013 אשר פורסמו באתר הרשות השופטת, מגלה כי מדי שנה, לרבות בשנת 2021 הרלוונטית לרשימה זו, נפתחו בבית המשפט העליון למעלה מאלף ערעורים אזרחיים (ע"א) ומינהליים (עע"מ) חדשים. [25]ראו למשל ע"א 7594/22 דורון חתן אחזקות בע"מ נ' דידי, פסקה 19 (נבו 18.12.2022).

1,004 צפיות

Comments


תְּגוּבִיּוֹת* מִשְׁפָּט
פרויקט הכתיבה האקטואלית של פורום עיוני משפט
בלועזית - טוֹקְבֶּק*                                                                        
bottom of page