"תפיסה זו נטעה את שורשיה במקומותינו לפני למעלה מארבעה עשורים, בימים בהם בית משפט זה דן והכריע בעניינה של הגב' רבינאי... באותו מקרה נקבע כי זיכרון דברים עליו חתמה הגב' רבינאי – ובזכותו שלשלה לכיסה דמי-קדימה בסכום נכבד של 15,000 לירות ישראליות דאז – הוא בגדר הסכם מחייב לכל דבר ועניין. זאת, למרות שזיכרון דברים זה דרש השלמה של מספר פרטים חסרים, וחרף החרטה שהושמעה ביחס אליו על ידי הגב' רבינאי מיד לאחר החתימה. בית משפט זה קבע כי הסכמתה של הגב' רבינאי לקבל דמי-קדימה מעידה על כך שהיא הבינה את מהות העסקה. בית המשפט קבע אפוא כי 'בעת חתימה על זיכרון הדברים התכוונה הנתבעת... להתקשר בחוזה והבינה לאשורן את התוצאות המשפטיות הנובעות מכך'".[1]

[1]  ע"א 8872/18 וייס נ' בן מנחם,פס' 26 לפסק הדין של השופט שטיין (נבו 18.7.2021) (להלן: עניין וייס בעליון).