כל הזכויות שמורות. הגישה למאמרים והשימוש בתכנים מותר לצרכים פדגוגים, אקדמיים ומחקריים בלבד. חל איסור על שימוש מסחרי בתכנים.

ההיסטוריוגרפיה של חופש הביטוי בישראל מעמידה במרכזה מספר מצומצם של פסקי דין חגיגיים המבצרים את מעמדו. פסקי דין אלה אכן מייצגים היבט חשוב, אבל הם גם מכסים על מציאות אחרת של פעילות צנזוריאלית אינטנסיבית בעשורים הראשונים של המדינה החדשה, שבוצעה ללא מעורבות שיפוטית, בצילהּ או באישורה. חופש הביטוי כפי שאנו מכירים אותו כיום הוא יצירה מאוחרת בהתפתחות המשפטית הישראלית, והוא מנותק במידה רבה מהמציאות העשירה של אסדרת ביטוי בישראל.

מאמר זה, הראשון במסגרת פרויקט רחב יותר, מתמקד במועצה לביקורת סרטים ומחזות, גוף הצנזורה האומנותית החשוב ביותר בישראל בעשורים הראשונים לקיומה. המאמר מבקש לפתוח צוהר לאותה תקופה ובתוך כך "לסבך" את ההבנות הקיימות בנוגע למועצה ולחופש הביטוי. מעמדה המונופוליסטי של המועצה הצריך את אישורה לכל סרט או מחזה, ועל כן הביא לשליטתה בנוף התרבותי בישראל. עם זאת, הכתיבה על חופש הביטוי בישראל מתעלמת מפעילות המועצה בתקופה זו לטובת התמקדות בפסיקת בג"ץ, שצמצמה את כוחה של המועצה בשנות השמונים של המאה העשרים. באמצעות חומר ארכיוני המאמר מבקש למלא חלל זה, ובתוך כך מעלה שלוש תרומות עיקריות: ראשית, המאמר מנתח, לראשונה, את המועצה על כלל היבטיה ואופני פעילותה. בפרט, המאמר עומד על הרכב המועצה, כוחה ומעמדה במערך השלטוני; שנית, המאמר מתמקד בצנזורה על תיאטרון ישראלי ביידיש בשנים 1949–1951 ומתאר את האופן שבו אכפה המועצה צנזורה במטרה לבסס את שליטת העברית ולהביא לדחיקתה של אומנות שאותה תפסה כנחותה; שלישית, המאמר טוען כי המועצה לא הפעילה רק שיקולים צנזוריאליים מסורתיים, אלא עודדה פרויקט אידאולוגי של הבניית זהות ישראלית, ובתוך כך פעלה לנתק את יהודי ישראל מכבליהם הגלותיים. מהלכים אלה התאפשרו, בין היתר, בזכות מעמדה של המועצה, עצמאותה, כוחה וטענתה לייצוג הציבור הרחב.