כל הזכויות שמורות. הגישה למאמרים והשימוש בתכנים מותר לצרכים פדגוגים, אקדמיים ומחקריים בלבד. חל איסור על שימוש מסחרי בתכנים.

מאמר זה בוחן את אופני השימוש של בתי המשפט בישראל במקורות המשפט הבין-לאומי לזכויות אדם בין השנים 1990 ל-2019. המאמר מתבסס על ניתוח רב-שלבי, המשלב ניתוח כמותני ואיכותני של פסקי דין וממפה הן את היקף ההתייחסות למקורות אלה והן את תפקודם בהנמקות השיפוטיות. הממצאים מצביעים על שתי מגמות עיקריות: (1) התרחבות השימוש במשפט הבין-לאומי לזכויות אדם מעבר לבית המשפט העליון ולסוגיות חוקתיות אל ערכאות נמוכות ואל תחומי משפט מגוונים (ובהם דיני משפחה והליכים פליליים); (2) התפתחותם של אופני שימוש מתוחכמים, ולעיתים אסטרטגיים, במקורות אלה. המאמר מראה כי אף על פי שבתי המשפט מייחסים מעמד נורמטיבי גבוה למשפט הבין-לאומי לזכויות אדם, השימוש בו בפסקי הדין אינו בהכרח טרנספורמטיבי במובן של חיזוק ההגנה על זכויות אדם בדין הפנימי. במקרים שונים מגויס המשפט הבין-לאומי לזכויות אדם להצדקת פעולותיה של המדינה, לרבות באמצעות חיזוק פרשנויות מצמצמות של זכויות או הדגשת מגבלותיהן. על בסיס ממצאים אלה המאמר מציע לפרש את התפתחות השימוש במשפט הבין-לאומי לזכויות אדם על ידי בתי המשפט בישראל כתהליך של ״סוציאליזציה״: תהליך של רכישת אוריינות במשפט הבין-לאומי, קליטה ומיסוד של המשפט הבין-לאומי לזכויות אדם כחלק מקורפוס המקורות שבתי המשפט פונים אליהם בעבודתם. עם זאת, ממצאי המאמר באשר לאופני השימוש בו על ידי בתי המשפט מעלים כי תהליך סוציאליזציה זה לא הביא בהכרח להפנמה מהותית של הנורמות הבין-לאומיות.