המאמר בוחן באמצעות מחקר אמפירי איכותני כיצד אנשים שההכנסה הכוללת של משק הבית שלהם היא מתחת לקו העוני, אך אינם מתגוררים בדיור ציבורי, מתמודדים עם שכירות של דירה בשוק הדיור הישראלי. בשונה ממרבית הספרות שעוסקת בזכות לדיור שעניינה מערכת היחסים שבין האזרח למדינה, ההתמקדות בשכירות פרטית שמה דגש על המשמעות של עוני ושל הזכות לדיור במסגרת מערכת היחסים האופקית בין אנשים, בהתאם לתאוריה של צדק ביחסים. המחקר חושף את אי־השוויון המהותי שבין הצדדים, ובהתאם את הפגיעה העמוקה בחירות ובכבוד של שוכרים עניים. כך, בעוד שבעלי הדירות רואים בדירה נכס כלכלי ובהתאם פועלים למקסם את רווחיהם ולהגן על עצמם מפני סיכונים כמו אי־פינוי או אי־תשלום, הם פוגעים ביכולת של המרואיינים ליצור ולשמר להם ולילדיהם בית, על המשמעויות העמוקות שכרוכות בכך. לאור פערים אלו המרואיינים תיארו מערכת יחסים מורכבת עם בעלי הדירות, הכוללת הצדקת התנהגותם של בעלי הדירה ובמקביל התנגדות דרך שיתוף בתחושות של ניצול והשפלה. המאמר מדגיש את הצורך העמוק באיזון פערי הכוחות שבין שוכרים עניים לבין בעלי הדירות, ובמקביל מאיר על האתגרים המהותיים והפרקטיים המקשים על כך; כמו כן המאמר מציע כמה כיווני מחשבה והצעות לשינוי אשר עשויים לדעת המחברים לתרום לשיפור מצבם של שוכרי דירות עניים בישראל.