המאמר עוסק באופן שבו מתקבלות החלטות בנוגע להעמדת אשראי צרכני בידי מלווים בנקאיים וחוץ-בנקאיים בישראל, פעולה המכונה בעגה המקצועית "חיתום אשראי". לאור מהפכת המידע ופיתוחן של טכנולוגיות ניתוח נתוני עתק מתקדמות, יותר ויותר נותני אשראי אינם מסתפקים במשטר השיתוף בנתוני אשראי המבוסס על מאגר לאומי של נתוני אשראי בבנק ישראל. הם מבצעים חיתום אשראי אוטומטי בהתבסס על כלים של בינה מלאכותית, המשקללים מגוון עצום ורב של נתוני מידע, לרבות מידע שאינו פיננסי כלל.

לצד היתרונות של שימוש בכלים של בינה מלאכותית, ובראשם דיוק ויעילות, המאמר מצביע על סיכון ממשי של הפליה בין לקוחות ושל פגיעה באוכלוסיות המוחלשות, הן בשל טיב המידע המשמש לבניית המודלים והן בשל שיטות לעיבוד המידע. בחינת הדין המצוי, תוך השוואה לרגולציה הקיימת במדינת אחרות, מעלה כי אין בו כדי לספק מענה הולם לצמצום הסיכון האמור. לאור זאת, ומתוך הבנה כי חקיקה ראשית המסדירה את השימוש בבינה מלאכותית לא תתקבל בקרוב, המאמר קורא לרגולטורים הפיננסיים להציב כמה דרישות למלווים הכפופים לפיקוחם, במטרה לצמצם את הסיכון האמור: ביצוע בקרות פנימיות והערכות תקופתיות, ודיווח על תוצאות הבדיקות; קיום מעורבות אנושית בהליך החיתום האוטומטי; ושימוש במודלים בני־הסבר בלבד. כמו כן המאמר מציע כמה הצעות כדי להקל על מצוקתם של מודרי האשראי.