לא אחת, כשאנו מעוניינים להביע ביקורת מוסרית על שוק כלשהו, אנו טוענים שמתקיים בו ניצול. למה אנו מתכוונים כשאנו מביעים ביקורת שכזו? פעמים רבות, כך נראה, טרנסקציות נצלניות נעשות בכפייה ומזיקות לצד המנוצל. ואולם ישנן טרנסקציות כלכליות שנטען שמתקיים בהן ניצול, אך נראה שהצד המנוצל מרוויח מהן יותר משהוא מפסיד ואף נראה שהוא נתן להן את הסכמתו המלאה. מתעוררת חידה שהמחבר מכנה "חידת הניצול": מה מצדיק, בהיעדר נזק או כפייה, טענות בדבר ניצול פסול מבחינה מוסרית? התשובה שמאמר זה מציע היא שבמקרים שמעוררים את חידת הניצול ערך השוויון מופר, ובייחוד אספקט של ערך השוויון שלפיו על כל אדם להתייחס לזולתו כאל שווה. המחבר מפתח טיעון זה דרך תיאור של מקרה היפותטי ("מקרה ההסעה") שמעורר את חידת הניצול ושקשה להצביע בעניינו על הפרה של ערך מוסרי כלשהו מלבד ערך השוויון. מסקנת הדיון היא שכל תאוריה שלמה של ניצול צריכה להתייחס לערך השוויון, ולא רק לרווחת הצד המנוצל ולאוטונומיה שלו. פתרון זה לחידת הניצול מעורר שאלה כללית יותר בתורת המוסר: מה פירוש הדבר להתייחס לזולת כאל שווה? כדי לענות על שאלה זו המחבר מציע את מבחן הידידות: ביחסינו עם הזולת עלינו לשאול את עצמנו, אם היינו עושים לו דבר מה גם אילו הוא היה ידידנו. תשובה שלילית היא אינדיקציה לכך שהפעולה המדוברת אינה מבטאת יחס שוויוני כלפי הזולת. במילים אחרות, המחבר טוען שבמקרים שמעוררים את חידת הניצול אדם מנצל את זולתו משום שהוא מנהל עימו עסקה שהוא לא היה מנהל עם אדם שהוא מחשיב לידידו.