תופעת אי-השוויון ההולכת ומתרחבת בעולמנו מציבה לכל מי שמתקשה להשלים עם קיומה אתגר גדול באשר לאופן ההתמודדות עימה. התגובות המרכזיות לתופעה זו גורסות כי הפתרון הוא בהגדלת נטל המס על השכבות החזקות, מה שיביא לחלוקה מחדש של ההכנסות בחברה ולצמצום אי-השוויון. עמדות אלה הושתתו בעיקרן על בסיס הפרדיגמה הרווחת בעשרות השנים האחרונות בשיח המשפטי, אשר חלחלה גם לשיח הציבורי, ולפיה על שכבת הסדר החברתי להתמקד בשיקולי יעילות בלבד ("הגדלת העוגה"), ואילו מקומם של השיקולים החלוקתיים ("חלוקת העוגה") הוא בשכבת המיסוי בלבד. אכן ניתן למצוא שיח ביקורתי על הפרדיגמה הרווחת לאורך כל שנות חייה; אולם לא היה בו כדי לשחוק את מעמדה הבכיר של פרדיגמה זו בשיח העיוני, ולהביא להעצמת מעמדו של השינוי הפרדיגמטי הנדרש תוך העמדתו כנושא חשוב בשיח הציבורי על אודות הסדר החברתי. המאמר קורא להכיר בשינוי הפרדיגמטי הנדרש כאחד האתגרים המרכזיים בשיח הציבורי, ולראות בו מכשיר חשוב ובולט בארגז הכלים של המדיניות הציבורית לצמצום אי-השוויון. המאמר מתאר את הפרדיגמה הקיימת, את ההצדקות לה ואת עיקר הביקורת עליה, ומציג מנעד של חלופות לשיח הקיים ולשינוי הפרדיגמטי הנדרש, תוך הבאת דוגמאות לכך.