על סיווגי העסקה מוטעים, הרתעה יעילה, ומעמדם הקוגנטי של דיני העבודה

יובל פרוקצ׳יה

כוחה של כל מערכת רגולטורית להגשים את יעדיה תלוי בכוחה להרתיע מפני ניסיונות לחמוק מתחולתה. בתחום העבודה אתגר זה בא לידי ביטוי בנסיבות שבהן צדדים ליחסי עבודה מסווגים את יחסיהם החוזיים כיחסי מזמין וקבלן. סיווג זה מוביל באופן טיפוסי לשתי תוצאות מקבילות: תוצאה אחת היא כי זכויותיו של העובד על פי דיני העבודה מופרות; התוצאה האחרת היא כי השכר המשולם לעובד גבוה יותר, לנוכח הירידה בעלות העסקתו. הסיווג המוטעה, המוביל להפרתו של משפט העבודה, מעורר את השאלה אילו אמצעים ראוי לנקוט כדי להרתיע מפניו. הסנקציה המרכזית המשמשת לכך במשפט הנוהג היא אי-ההכרה בזכותו של המעסיק לקיזוז: משמוטלת על המעסיק חבות בגין הפרת זכויותיו של העובד, נשללת ממנו הזכות לקזז מתוכה את השכר העודף ששילם עקב הסיווג הקבלני. העובד זוכה אפוא במלוא הפיצוי בגין זכויותיו, מבלי שהוא נדרש להשיב את השכר שקיבל ביתר. מאמר זה מצביע על כמה חסרונות מהותיים שבהם לוקה סנקציה זו כאמצעי הרתעתי. ראשית, שלילת הקיזוז מובילה לעיתים להרתעת חסר מפני הסיווג המוטעה, ולעיתים להרתעת יתר מפניו. שנית, היא מתמרצת מעסיקים שכבר החליטו להפר את הדין לעשות כן בדרך הפוגעת פגיעה חמורה במיוחד ברווחת העובד. לבסוף, שלילת הקיזוז נוגדת את עקרון ההלימה, באשר היא מטילה סנקציה קלה בגין הפרה חמורה של הדין, וסנקציה חמורה בגין הפרה קלה שלו. על רקע חסרונות אלה המאמר מציע לאמץ משטר חלופי, המושתת על הטלתו של פיצוי עונשי. תחת משטר זה היקף הפיצוי ייקבע ביחס ישר לחומרת ההפרה, ויהיה בו כדי לתקן את הכשלים שבהם לוקה הסנקציה הקיימת – הן בהיבט ההרתעה והן בהיבט ההלימה. ההיקף הקונקרטי של הפיצוי ייגזר מן השאלה מפני אילו סיווגים מוטעים מבקשים להרתיע – האם רק מפני סיווגים מוטעים הפוגעים ברווחת העובד, או שמא מפני כל סיווג מוטעה באשר הוא. המאמר דן בשתי האפשרויות האמורות ובהיקף הפיצוי הנגזר מכל אחת מהן.