הקשר בין הפליה ובין חוסר רציונליות הוא מורכב. מצד אחד, מאפיין בולט של העילות הפרדיגמטיות של הפליה הוא שהן חסרות חשיבות מוסרית לרוב (כך שפעולה לאורן אינה רציונלית). מצד שני, תאוריות בולטות שעוסקות בשאלה מתי הפליה פסולה מוסרית ומתי ראוי לאסור עליה באמצעות המשפט אינן מייחסות משקל רב לשאלה אם ההפליה היא רציונלית. הטענות של ד"ר מיטל פינטו שפעולות לא רציונליות הן פסולות מוסרית וצריכות להיות אסורות משפטית גם כאשר אין הן מבוססות על עילות ההפליה המקובלות, מעלות ספקות רציניים לגבי התאוריות הללו. יחד עם זאת, הטיעונים שלה בעד הטענות הללו אינם מבוססים. ראשית, מפני שגם אם יש טעמים נגד כל פעולה לא רציונלית, לא נובע מכך שכל פעולה כזאת היא פסולה בחשבון כולל, וראוי לאסור עליה באמצעות המשפט. שנית, כי ההנחות האמפיריות שהטיעונים האמורים נשענים עליהן אינן נכונות תמיד. הערכת הטיעונים האלה מחדדת שני לקחים כלליים יותר לגבי אתיקה יישומית ולגבי הכתיבה האקדמית על המשפט. הראשון הוא שגם כאשר עוסקים בכתיבה על סוגיה ספציפית, חשוב לקחת בחשבון לא רק את מה שמיוחד (פחות או יותר) לה אלא גם מה שנכון באופן כללי (הרבה) יותר. בפרט, טיעונים בעד ונגד מסקנות מעשיות, לגבי מה ראוי לעשות בחשבון כולל, אינם תקפים אם אין הם לוקחים בחשבון את כל הטעמים הרלוונטיים, לרבות טעמים שאינם מיוחדים לסוגיה העומדת על הפרק. הלקח השני הוא שטיעון לגבי השאלה מה צריך להיות הדין הוא כמעט תמיד יומרני מדי, שכן הוא מחייב בחינה של כל הטעמים הרלוונטיים לנושא העומד על הפרק וגיבוש מסקנה לגבי מספר רב של שאלות אמפיריות.