סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) קובע כי אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה שביצע בהיותו קטין אם עברה שנה מיום ביצועה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. הסעיף מלמד על הבחנה מהותית, בכל הנוגע לטיב האחריות הפלילית, שראוי להשית על מי שביצע עבירה בהיותו קטין ומי שביצע עבירה כבגיר, בפרט בהינתן ההשפעה הייחודית של חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה על קטינים. זאת ועוד, התיקון נועד לתמרץ את גופי אכיפת החוק לסיים את הטיפול בתיקים בהם החשוד הינו קטין במהירות וביעילות. אולם, עיון אמפירי בכלל התיקים בהם נדרש אישור העמדה לדין לפי הסעיף בין השנים 2019–2020 מגלה כי הסעיף אינו ממלא את תכליתו. בפועל, מרבית התיקים אשר דורשים את אישור ההעמדה לדין לפי הסעיף הם תיקים בהם נחשדים קטינים בביצוע עבירות מין חמורות. מרבית תיקים אלה התיישנו עוד בטרם החלה החקירה, מאחר שנפגעי עבירות המין התלוננו למעלה משנה לאחר שבוצעה העבירה. בכך, הפך הסעיף לגורם המסרבל העמדה לדין של קטינים ומעכב אותו. המאמר מציע לפתור בעיה זו באמצעות החרגת עבירות מין חמורות מתחולת סעיף 14.