בשורה של הסדרים נקבעה חובה על משווקי מוצרים למסור לצרכנים מידע על היבטים שונים שקשורים למוצרים, לשם הגנה על אינטרסים חיוניים של הפרט, הקשורים לבריאות ולהחלטות צרכניות. ההסדרים בנושא זה, שרובם קבועים בחקיקת-משנה (בעיקר, צו הגנת הצרכן (סימון טובין), התשמ"ג-1983 ותקנות הגנה על בריאות הציבור (מזון) (סימון תזונתי), התשע"ח-2017), כוללים חובה לפרסם את המידע הנחוץ בשפה העברית, ללא קביעת חובה לפרסם את המידע הרלוונטי גם בשפה הערבית. הטענה המובאת כאן היא שמדיניות זו פוגעת שלא כדין בזכות החוקתית לשוויון ובזכויות חוקתיות נוספות, ולפיכך אינה חוקית.

הבירור של שאלה זו כולל עיסוק בשתי סוגיות קשורות: הדוקטרינה בדבר הגנה בררנית על אינטרסים חשובים; ומעמדה המשפטי של השפה הערבית בישראל, בעקבות חקיקת סעיף 4 לחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.