פורום עיוני משפט 

כרך מג

רונן פוליאק

שלושה מושגים של דואליות נורמלית

הטענה בהערת הפסיקה היא, כי פסק דינו של השופט עמית ב-רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל אתגר את דוקטרינת הדואליות הנורמטיבית בישראל, דוקטרינה החותרת למיזוג נורמטיבי בין הדין המהותי במשפט הציבורי והדין המהותי במשפט הפרטי (דואליות נורמטיבית ממזגת). תחת הגישה השלטת, החותרת למציאת מכנה משותף מאחד בין שתי מערכות הדינים, משתמעת מפסק דינו של השופט עמית פרשנות חדשה. פרשנות זו מעדיפה הכרעה במקרים מסוימים על בסיס הדין המהותי של המשפט הציבורי בלבד, תוך יצירת חסימה דיונית ומהותית של תביעה מקבילה במשפט הפרטי (דואליות נורמטיבית שוללת). המאמר מבקר גישה זו ומציע גישה, המכירה בלגיטימציה של ליבון מקביל של עילות התביעה השונות בכל מערכת דינים מבלי להידרש לשוות להן תוצאה אחידה (דואליות נורמטיבית מקבילה). השקפת המאמר היא כי גישה זו מתיישבת טוב יותר עם ההכרה של השיטה המשפטית בתכליות השונות של מערכות הדינים. לבסוף מתמודד המאמר עם ביקורות אפשריות נגד הגישה המוצעת, הנוגעות בין היתר לקוהרנטיות של השיטה ולחשש מפני הכרעות דיוניות סותרות, ומציע מודל מעשי ליישומה.

כתיבה סטודנטיאלית

שיר אביטל

נפגעות התעללות במשפט – קורבנות השתיקה או קורבנות השיטה? בעקבות תיקון מס' 137 לחוק העונשין, התשע"ט-2019

 

שאלת ההתמודדות המשפטית עם קורבנות התעללות שנטלו את חיי המתעלל בהן היא אחת השאלות המורכבות שמערכת המשפט הפלילית מתמודדת עימן כיום. לאחרונה זכתה שאלה זו לבחינה מחודשת במסגרת תיקון מס' 137 לחוק העונשין, התשע"ט-2019 (להלן: הרפורמה בעבירות ההמתה), שבו קבע המחוקק עבירה חדשה של ''המתה בנסיבות של אחריות מופחתת'', המאפשרת לבית המשפט להקל באחריותן הפלילית של אותן קורבנות התעללות שהמיתו את המתעלל בהן. התיקון אימץ באופן מלא את נוסחו של סעיף 300א(ג) הקודם, אשר אפשר לבית המשפט להקל בעונשה של מי שרצחה בנסיבות של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות שיטתית ומתמשכת, חרף עונש החובה הקבוע בצידה של עבירת הרצח. בכך, הרפורמה החדשה מגלמת מעבר ממודל של "ענישה מופחתת" למודל של "אחריות מופחתת", המאפשרת לא רק הקלה בענישה אלא גם הקלה בתיוג המוסרי הנלווה להרשעה. רפורמה חקיקתית זו הוצגה כ''מהפכה'' של ממש במעמדן המשפטי של קורבנות ההתעללות, אולם מבט מעמיק אל האופן שבו מטפלת מערכת המשפט באותן קורבנות התעללות במרוצת השנים מצביעה על פער משמעותי בין העמדה המשתקפת מדברי המחוקק בתיקון לבין המתרחש בתוך כותלי בית המשפט. ברשימה זו אטען כי חרף הפוטנציאל הגלום ברפורמה החדשה, העשויה להביא לשיפור משמעותי במצבן של אותן קורבנות התעללות, אל לנו להפריז בכוחה, שכן השינוי במעמדן המשפטי טעון גם הירתמות של בית המשפט למאבק. כפי שאבקש להראות, מודל הענישה המופחתת, שעוגן בסעיף 300א(ג) לחוק בטרם הרפורמה, כמעט לא הוחל באותן נסיבות ייחודיות שעבורן יועד עקב הפרשנות השיפוטית שניתנה לדרישות הסעיף. על כן, אימוץ נוסחו המלא של הסעיף הישן, על כל קשייו ומגבלותיו, במסגרת הרפורמה החדשה, מעורר את החשש שמא מדובר באותה גברת בשינוי כותרת. באמצעות סקירה מקיפה של הפסיקה העוסקת בנושא, הרשימה תחשוף את הקשיים המרכזיים המתעוררים מן הפרשנות השיפוטית שניתנה לסעיף 300א(ג) לחוק העונשין, עובר לרפורמה. כפי שהסקירה תלמד, בית המשפט אימץ במרוצת השנים פרשנות מצמצמת לדרישות הסעיף שאינה עולה בקנה אחד עם מאפייניהן של אותן קורבנות התעללות שעליהן ביקש המחוקק לפרוש את חסותו. פרשנות שיפוטית זו היא תוצר של הטיה שנוצרה בפסיקה, שנאלצה להתמודד עם המקרה ההופכי למקרה שבגינו חוקק התיקון, ובו ביקשו גברים שרצחו את בנות זוגם לחסות תחת הגנת הסעיף המקל. בהתבסס על ממצאים אלו, הרשימה מציעה חשיבה מחודשת על הפרשנות השיפוטית הראויה בראי תיקון מס' 137 לחוק העונשין, ועל עיצובה הראוי של עבירת ההמתה המבוצעת בידי קורבנות התעללות בנסיבות של אחריות מופחתת.