ישראל, כמו מקומות רבים בעולם, מתמודדת עם צפיפות יתר במתקני הכליאה. כדי לצמצם את היקפי הכליאה נקטו מדינות שונות אמצעים מגוונים ובהם חנינה גורפת לאסירים רבים, דה־קרימינליזציה של עבירות מסוימות ואימוץ חלופות לכליאה. במדינת ישראל ובעקבות הוראת בג״ץ לצמצם את הצפיפות בבתי הסוהר הוחלט להפוך את השחרור המנהלי לכלי המרכזי לצמצום היקפי הכליאה. תיקון מס' 54 לפקודת בתי הסוהר הורה על הקדמה ניכרת של שחרורם של אסירים רבים באמצעות מנגנון השחרור המנהלי. בעקבות זאת משתחררים מדי שנה אלפי אסירים חודשים רבים לפני המועד שנקבע בגזר דינם מבלי שמסוכנותם נבחנת.

במאמר נטען שהתיקון, אשר נחזה כתיקון שולי וזמני שנועד להתמודד עם הכרעת בג"ץ, יוצר מהפכה המעצבת מחדש את מדיניות הכליאה בישראל. כאשר השחרור המנהלי משיג את מטרתו, שירות בתי הסוהר משחרר מדי יום מספר שונה של אסירים, בהתאם לצורך, כדי להבטיח שהמספר הכולל לא יעלה על תקן הכליאה. כל החלטה על כליאת אדם אחד משפיעה על מועד שחרורו מהכלא של אדם אחר. אם בעקבות מתיחות חברתית המשטרה פותחת בגל מעצרים, שחרורם של אסירים רבים מוקדם כדי להבטיח עמידה בתקן הכליאה. מנגד, אם יש התמתנות במספר הכניסות למתקני הכליאה, אסירים מתבשרים כי עליהם להמתין זמן נוסף עד לשחרורם. מסיבה זו מעצר או מאסר של נאשם אחד משליך ישירות על משך מאסרם של אחרים. משך המאסר בישראל נקבע על בסיס מקום פנוי. אם בעבר היה גל מעצרים מוביל, תוך זמן קצר, לעלייה במספר האסירים, הרי בזכות השחרור המנהלי המוגבר הוא מוביל לירידה במספר האסירים. עם זאת יש גם תקופות שבהן שחרורם של כל האסירים מוקדם במידה המרבית המותרת, ולמרות זאת מספר הכלואים עולה על התקן שנקבע.

לאחר סקירת כמה השפעות של התיקון מוצגים במאמר הנזקים שגורם השימוש בשחרור המנהלי ככלי מרכזי לוויסות הכליאה למדיניות הענישה. עקרון ההלימה נפגע משום שהקשר שבין חומרת העבירה לבין העונש נחלש. ההגנה על הציבור נפגעת משום שחלק מהאסירים משוחררים ללא פיקוח ובלי שמסוכנותם נבחנת. השיקום של עוברי חוק נפגע מאחר שיתרת המאסר של אסירים רבים אינה מספיקה לשיקום בכלא. השיקום שלאחר המאסר נפגע, כיוון שאסירים רבים מעדיפים כעת לוותר על שחרור מוקדם בוועדת שחרורים כדי להשתחרר בלא תנאים בשחרור מנהלי. זאת ועוד, היכולת להכין אסירים לשחרור – מבחינה נפשית ואחרת – נפגעת, משום שפעמים רבות אסירים אינם יודעים במדויק מה מועד שחרורם עד ליום שהם משתחררים.

המאמר מראה מדוע בינוי של מתקני כליאה נוספים או המשך ציפוף בתי הסוהר לא יוכלו לשמש פתרון ראוי לקושי, ולכן צמצום השחרורים המנהליים אפשרי רק אם יאומצו אמצעים אחרים לוויסות היקפי הכליאה. לסיום המאמר מוצעת חלופה אשר תאפשר הרחבה ניכרת של השימוש בחלופות למעצר, בחלופות למאסר ובשחרורים על תנאי ממאסר, ואשר תאפשר לשמור על שיקול הדעת הפרטני בהחלטות השחרור מחד אך תסייע להתאים את מספר הכלואים למספר מקומות הכליאה מאידך. השימוש בחלופות מעצר ומאסר במקום בשחרורים מנהליים יצמצם את השרירות בענישה, יסייע לשיקום עוברי חוק ויאפשר פיקוח על המשוחררים באופן שיצמצם את המסוכנות הנשקפת מהם לציבור.