על רקע הרפורמה המשפטית, בית­­-המשפט הגבוה לצדק יידרש להכריע בשורה של עתירות שעוסקות לכאורה בשני נושאים נפרדים: (1) ההשלכות של הטענות שראש הממשלה נתניהו הפר וממשיך להפר את הסדר ניגוד העניינים שלו; ו-(2) בחינת התוקף של צעדים במסגרת הרפורמה המשפטית, ובכלל זה בנוגע לביקורת שיפוטית על חוקי-יסוד, חקיקה רגילה, והחלטות מנהליות של הממשלה ושריה. הטענה היסודית שמוצעת בחיבור זה היא ששני הנושאים הללו קשורים בטבורם, וההכרעה צריכה לעסוק בו-זמנית בשניהם יחד.

הכרעת בג"ץ בשנת 2020, שהתירה את כהונתו של נתניהו בתפקיד ראש הממשלה חרף כתב האישום נגדו, חתרה להגן על שני ערכי יסוד: כיבוד רצון הרוב בכנסת בדבר זהותו של ראש הממשלה, והגנה על שלטון החוק באמצעות חיוב נתניהו בקיום במגבלות של הסדר ניגוד עניינים. ההסדר שנקבע אוסר על נתניהו במפורש כל מעורבות ביוזמות לעריכת שינויים במערכת המשפט.

מטרתו של חיבור זה להראות מהו האופן שבו על בית-המשפט להבטיח את המשך ההגנה על שני ערכי היסוד הללו, אם ייקבע שראש הממשלה תרם משמעותית לקידום הרפורמה בכללותה ומרכיביה השונים, ובכך הפר את הסדר ניגוד העניינים ולכן גם את הוראותיו של פסק-הדין משנת 2020. קביעה כזו תחייב את בית-המשפט להכריע בשאלה כיצד למנוע התחמקות מתוצאות פסק-הדין. אנו בוחנים שאלה זו.

תחילה אנו מראים כי הסעד של הכרזה על נבצרות או סעדים אחרים שהוצעו, שעוסקים בנתניהו אישית, אינם אלה המתאימים. התיזה שלנו היא שהתגובה המתאימה היא קביעה שעד סיום תקופת הסדר ניגוד העניינים, יש מניעה משפטית לכניסה לתוקף של כל צעד במסגרת הרפורמה המשפטית שלפי הסדר ניגוד העניינים על נתניהו נאסר לפעול לקידומו אך הוא תרם משמעותית לאימוצו, ישירות, או בעקיפין דרך פעולתו לקידום הרפורמה בכללותה. בכל דיון על תוקפו של צעד כזה בעקבות אימוצו, על בית-המשפט להורות על בטלותו או למצער על דחיית כניסתו לתוקף עד לאחר סיום תקופת ניגוד העניינים. סעד כזה יהיה מוצדק בלא להידרש כלל לשאלה אם הצעד הנדון יהיה תקף אם ייעשה אחרי תקופת ניגוד העניינים.

הסעד המוצע מבטא דרך ביניים שדומה, בשני הערכים שהיא מקדמת, להחלטה בבג"ץ הרכבת הממשלה. זוהי הדרך היעילה ביותר להגנה על שלטון החוק, תוך כיבוד המרבי האפשרי של רצון הרוב בכנסת בדבר המשך הנהגתו של ראש הממשלה נתניהו. הסעד המוצע יספק הגנה על אינטרסים חשובים של כל חלקי הציבור, ולכן יהיה מיטבי גם מבחינת שמירה על אמון הציבור ברשויות השלטון.

בנוסף לכך, אנו מראים גם כי השימוש בסעד המוצע עולה בקנה אחד עם הדוקטרינה המשפטית הקיימת. הסמכות לקבוע סעד זה נובעת בין היתר, גם מן הסמכות הכללית של בית-המשפט לנקוט בצעדים שיבטיחו אכיפת פסקי-דין קודמים וימנעו התחמקות מתוצאותיהם, וגם מן האיסור על "שימוש לרעה" בסמכות שלטונית. יתרה מזאת, בשל הנסיבות המיוחדות שמבססות את הצורך במתן הסעד המוצע, השימוש בו לא ייצור תקדים להרחבה משמעותית של היקף ההתערבות השיפוטיות בהחלטות מנהליות וחקיקתיות.