קריאה השוואתית בספרות הישראלית והפולנית בעקבות שואת יהודי אירופה

רחל פלדחי-ברנר

תקציר

בתגובה למאמרן של ליאורה בילסקי ורחל קלגסברון המחברת טוענת, שהסוגיה של השבת נכסי תרבות יהודיים אשר ניצלו מן ההשמדה איננה תואמת קטגוריות של אובדן לאומי, ולכן אינה יכולה להיכלל בשיח המשפטי של אמנת הג'נוסייד. כדי לנסח דיני השבה החוק חייב לקבוע נוסחאות וקריטריונים של בעלות. אולם הספרויות הלאומיות – הישראלית והפולנית – שעוסקות בנושא השואה מראות, שהממד האתי של התרבות מתעלה מעל המסגרת הנוקשה של החוק. ספרויות אלה מצביעות על קשרים בין-תרבותיים, אשר שוללים את האפשרות של בעלים יחיד של הנכסים. ההתייחסויות הספרותיות לשואה מבליטות יחסי גומלין, אשר דוחים הבחנות מטעמים פוליטיים או לאומיים. משום שישויות תרבותיות אינן מקובעות אלא משתנות תדיר, הן חומקות מההגדרות הברורות של בעלות חוקית. קריאה של האופן שבו התרבות היהודית המושמדת מיוצגת בספרות הישראלית והפולנית מאירה את ההשפעה המוסרית והרגשית של האירוע על שתי תרבויות לאומיות אלה. הטקסטים הספרותיים מבליטים את חוסר האפשרות לזַכות צד זה או אחר בבעלות על הג'נוסייד התרבותי היהודי. לזיכרון הבלתי-נשכח של התרבות האירופית שאבדה נוכחות תדירה בתגובות ישראליות ספרותיות לשואה.


באופן אירוני ספרות זו, שנולדה מתוך הרעיון הציוני ושנכתבה בעברית, מערערת את האידיאולוגיה הציונית של היהודי החדש המנותק לחלוטין מן הגולה. כך, בשעה שהמחזה של לאה גולדברג "בעלת הארמון" מאזכר את התרבות האירופית של הנאורות, אשר קישרה בין מפיצי הקִִדמה הנוצריים והיהודיים, סיפורה של שולמית הראבן "העד" מערב את זיכרון ההשמדה היהודית בשואה במנטליות של היהודי החדש; ובשעה שבספרה "בארץ הגזרה" רות אלמוג מתנה תיקון של מיליטריזם ושל אלימות בין-אישית בישראל בהתחדשותה הרוחנית של אירופה שרוצה לכפר על חטא אבותיה ובכוונתה לאשרר את ההומניזם האוניברסלי, "פויגלמן" של אהרון מגד מציג כיצד השלילה של תרבות היידיש שמקורה בגולה האירופית גורמת לקריסה של הרעיון הציוני של התחייה. כפי שהספרות הפולנית מראה, הרצח ההמוני של היהודים במולדת הפולנית ערער את היסודות הדתיים והחילוניים של התרבות הפולנית. הסופרים הקתוליים תיארו את אימת ההיעלמות של האל היהודי-נוצרי (ליאופולד בוצ'קובסקי), את אובדן התקווה לגאולה משל הביאה השנייה (צ'סלב מילוש) ואת מות מידת הצדקה (סטניסלב רמבק) בעקבות הכחדת היהודים. הם ידעו שהרס היהדות פגע אנושות במעמד הקתוליות הפולנית. באותה מידה היו הסופרים הפולניים החילוניים כמו ירוסלב איוושקיביץ' וזופיה נלקובסקה מודעים לכך, שהרס היהדות מוטט את הערכים ההומניסטיים של שוויון וצדק. הם הבינו ששיתוף הפעולה עם היהודים אפשר להם לבנות אמון בנאורות ובקִדמה. התגובות הפולניות הספרותיות לשואה דוחות אם כן, במידה שווה לתגובות הישראליות, את הדרישה להכרה משפטית בבעלים יחיד של נכסי התרבות היהודית שנותרו. בדיוק כפי שהמדינה הציונית לא הצליחה להפוך את שורדי השואה ליהודים חדשים, כך גם פולין לא הצליחה להפוך את היהודים שלפני המלחמה לפולנים ואת תרבותם לפולנית.


בחינת הספרויות שלעיל מראה את הממדים הבין-תרבותיים של האובדן. הנחישות הספרותית לחקור את אימת ההשמדה ואת תוצאותיה מרחיקות הלכת שואבת מתחומי הפסיכולוגיה והאתיקה יותר מאשר מתחום החוק. הפתרון אם כך נמצא במודעות לחשיבות לזכור את האובדן כהכרה בשותפות של הצדדים, ולא בגישה של תחרות, של הפרדה ושל הדרה.